תפריט
לא אוהב. מתקן ללא הרף. מבקש במחילה: "אנא לא להשתמש במילה אסיר-תודה". אך המציאות טופחת, ושוחקת את השימוש בביטוי "אני אסיר תודה ל..". האם יש הסבר למה שאני כל כך מתנגד לו? והרי הכרת תודה היא ממקום של בחירה, והכרת הטוב לעומקה היא התגברות מרצון חופשי. אז למה "אסיר", מי מחייב למען השם? הנה הסבר אחד מרצה.
טוב, אז הכרת הטובה מונע התחרותיות גדולה ועויינות, וזה ודאי מונע או מפחית קנאה. הרבה מהקנאה זה אותו מאבק המונע על-ידי צרות עין. אותו קרב סמוי שאנחנו כל הזמן מנהלים פה על תשומת הלב, על משאבים, ועל הצלחות ועל נכסים. ועל מי יהיה בראש ומי יגבר על מי. הרבה מזה מלווה קנאה.
וכשאנחנו מחזקים את הכרת התודה לעומקה… ? הכרת הטוב אינה יכולה להופיע במקום שבו נוכחת קנאה או כעס. זה או זה או זה. אם היא נוכחת, היריבות קטנה, הנכונות להכיר בערך האחר גדלה יותר, קנאה הולכת ונמוגה.
אך יש עוד מטרה להכרת הטוב נוספת – לחזק לך ולי את מידת הזריזות. וזה מתוק-מתוק.
למידת הזריזות יש בעייה. אמיתית ותדמיתית. קשה יותר לחנך לזריזות מאשר לזהירות. זריזות משמע פעולה, מאמץ, עשייה, נכונות להיות משוחרר מכל כבלים, לתת יותר מהרגיל, ללכת עד הסוף. למה? כי זהירות זה כח טבעי. מוטמע בנפש של האדם. יש בתוך האדם באופן טבעי, נטייה להיות זהיר, להיות זהיר בכביש, להיות זהיר מאנשים זרים, להיות זהיר מבעיות. אדם הוא זהיר. ומגיל צעיר האוהבים הקרובים שלנו מזהירים אותנו מסכנות אמת ותרחישי פחד. אז לא צריך לפתח אותה, לשדרג אותה. הייה זהיר בחור צעיר, השימרי לך ביתי הצעירה, פני תינזק נשמתך.
"זריזות" מאידך, מאידך אומר הרמח"ל, "הופה.. זה יותר מסובך". אין לי בנפש בילט-אין, את תכונת הזריזות, להיפך. באופן טבעי, הנפש של האדם לא אוהבת מאמץ ולא אוהבת השקעה. זה הטבעי של האדם, האדם אוהב שהכול יפעל לו בקלות. אדם אוהב שהדברים הם בלי מאמץ. אנשים בטבע לא נמשכים לזה (למאמץ). אם תגיד לי בנאדם שאפשר להגיע לאותה תוצאה לאותו הישג ב-50%- מאמץ. אין שאלה. כולם יגידו לאיפה הם הולכים.
צריך איזה סיבה טובה לטרוח, אבל באופן טבעי אנשים לא נמשכים לטירחה. צריך פה לריב עם הטבע. אתה אומר לעצמךכדי להיות זריז, אתה צריך להיאבק מול הטבע. כדי להצליח מול זה את צריכה עוצמות. איך משנים את "הטבע הזה"?
מה יכול משקל נגד לעצלות הטבעית שלי?
אם הזריזות היא לבדה מול הטבע – קשה לה. אם היא גם אל מול העצלות מאוד קשה. כמה פעמים דיברו איתי על אזור הנוחות? מלא. זה בדיוק זה.
אז מה מביא את הקונטרה? מה עשוי לסדוק או קמעא סותר אותה ומאפשר לי להתגבר באיזו גיבוי בהתכתשות בתוך טבע הנפש שלי? המצאה משובחת שהמצאנו בני-האדם – דבר חשוב שנקרא ייסורי מצפון או תחושת חובה או קוראים לזה "להיות אסיר תודה", לתת מקום למחויבות מצפונית. מושגים כאלו זה דבר מאוד מאוד חזק בטבע של האדם. אנחנו רואים שבני אדם כשיש להם ייסורי מצפון כלפי מישהו, הם מרגישים אסירי תודה למישהו, מרגישים שהם "חייבים לו טובה". זה דבר מאוד מאוד חזק. זה משהו מאוד, מאוד חזק בנפש.
למעשה זה די מטורף שאני חושב על זה שבזכות תחושת החובה ההופכת לייסורי המצפון אפשר לגרום לבן אדם לעשות דברים שהוא ממש-ממש-ממש לא היה רוצה לעשות. זאת אומרת שאם פונה אליך חבר ובאמצע הלילה מתקשר אליך לפני חצות, בקור אימים ואומר לך, בוא, אני צריך את העזרה שלך, אז אתה עשוי לשאול שאלות, למה עכשיו והאם אפשר לדחות הבוקר והאם זה יעיל בכלל לעשות זאת בלילה? ואולי ההענות תהיה בצורה שונה, אם לפני כמה חודשים אתה התקשרת אליו ובשתיים בלילה הוא מיד התייצב והרי אתה לא מסוגל להגיד לו שאתה לא יכול, שמישהו עשה לך טובה.
זה הדבר הכי לא מתאים לך עכשיו, אתה לא מסוגל, אשתך תתבאס עליך. ועדיין יש משהו שתופס אותך בגרון. "אני לא… אני לא יכול להגיד לו לא, לא מסוגל", אז הנה אנחנו רואים יש בתוך הטבע של האדם, משהו שיכול לעזור לי להתגבר על העצלות.
נקיפות מצפון
אני מתנחם. נקיפות מצפון זה לא רגשי אשם. רגשי אשם זו דרך לכסות על חוסר עשייה בעשייה (התבכיינות פנימית, סיפורים מייסרים) שאין לו תועלת ולא תוחלת. נקיפות מצפון מעוררות רגשי אשם, חרטה, דאגה אל מול המצפן הפנימי. משמע ערכים או מסגרת מוסרית.
צריכים להשתמש בזה לפעמים, וזה טוב שיש לנו מאגר כזה בלב של ייסורי מצפון. בחולשות ובריפיון צריך שיהיה לי נשק. שיכריח אותי לא לצאת כפוי טובה. בצד שלנו – בני האדם – נשק זמין למקרה. הצורך שקוראים לו יסורים עצמיים. אולי לדפוק חשבון
לרוב אנו אומרים "אל תעשה חשבון", כהמלצה לא לעשות טור זכות או חובה למול מעשי חבר, בעל, עובד או שכן. לא זו הכוונה
אדם צריך לפתח רמות שונות של לעשות חשבון כמה וכמה טובות יש לו בחייו? אחד מייחס את זה לטבע, לקדוש ברוך או כוח אלוקי אחר, למזל או יקום כלשהו. תרגול עבודת הכרת התודה באופן יומיומי, בגישה אזרחית או דתית בונה מאגר של תחושת מחויבות למצבור הטוב. זו שורשה של הכרת תודה. נקודה ועוד נקודה ובתמונה הכללית יש לא מעט ואף הרבה טוב בחיי. מאגר המחוייבות אותו רואה האדיש, גורם לאדם ייסורי מצפון כלפי האחר, המקום או חבר. זה נכון. צריך להשתמש בזה לפעמים. לא תמיד האדם ירוץ אחרי דבר השם בכלל אאוט.
לפעמים זה לא קל, לפעמים זה ממש לא מתאים, אז צריך באותם זמנים לנגן על המצפון והיא תשתמש במחויבות עכשיו איך זה יעבור. זה רק בגלל שבני אתה כבר הרבה זמן שעשית מאגר. יש לך מאגר מתמשך של הכרה טובה, של תחושת מחויבות כלפי ריבונו של עולם יום בהיר אחד. כל המאגר הזה שבניתה אותו הנה עכשיו תשתמש בו, אי אפשר פתאום ליצור ייסורי מצפון. זה דבר שנבנה. זה שאדם עוד פעם מכיר טוב על ריבונו של עולם+ פעם מכיר טובה+ פעם.
תרגולות תרגולות תרגולות. מאה ברכות ביום במלל. עשר ברכות בכתיבה בבוקר, בין שבברכת מודה אני ובין שבכתיבה במחברת או בנייד. מהמילה הראשונה שאני עומד עליה בבוקר, תפקידי כבר כבר להיות מכיר תודה. אני בחוב? זה שאדם יש לו מצבורים של מחויבות כלפי ריבונו של עולם או היקום הטבע או כל יישות גדולה ממנו.
אז במקומות שאני עצלן. במקומות שאפילו הקורבנות עולה. ייסורי מצפון – זה כלי אדיר. זה כלי סדוק כדי לשבור את החולשות, את הרשעות, את העצלות.
גם בדיעבד, אם צריכים נשק גם לזמנים הקשים, אי אפשר להפקיר את את הזירה. אנחנו צריכים שיהיה לנו נשק לכל מצב, תחמושת להם גם למצבים הקשים, אז בטח זה לא אידיאלי לי להסכים להיות אסיר תודה. אני מעדיף להיות אדם מכיר תודה, שמחפש, שעושה עבודה של הכרת הקיים בטוב. אבל ההסבר הזה של נקיפות מצפון, ריכך אותי ואני אסיר תודה לכם, אם הגעתם אותי לפיסקה הזו, למשפט האחרון. כל דרך טובה.
