מהי הכרת תודה? כפיות טובה מספקת את התשובה (חלק ראשון)

העיסוק של ימינו ב"הכרת תודה" מתעלם במידה רבה מההיפך שלה – להיות כפוי טובה. כתוצאה מכך, הכרת תודה כבר אינה ניתנת להפרדה ממבנים כגון הערכה ואושר. זה לא היה המקרה במהלך המאות הקודמות – כפירה בטוב, להיות חסר תודה נתפס כמשהו מפלצתי, כישלון בהדדיות, כזה שישחרר את הקשרים המחזיקים את החברה יחד. ההיפך, ע"ע הכרת הטוב, נתפס כסגולה. עד לגל האחרון של מחקרים סביב מדעי הכרת התודה, הדדיות שנשענה על "התחייבות" (או חובות) הובנה רק באחד משני מובנים אפשריים: הראשונה מתייחסת לחוזים וצדק – יש חובה הטרונומית לפרוע חוב או לקיים חוזה. השני הוא תחושת מחויבות שבאה מבפנים, אוטונומית – הרצון לעזור למי שעזר לנו. כאן, אנו טוענים, נמצאות הכרת הטוב והכרת התודה לעומקה כאורח חיים. מתוך מחקר של ג'סיקה ל. נבארו, 2020, נדבר על הדרך לשלבים של הכרת תודה יומית. לתפיסה זו שתי השלכות חשובות; האחד מתייחס למדידת הכרת תודה והשני לגידול ילדים ובני נוער להיות אנשים מכירי תודה (וגם נבין מדוע אני נמנע משימוש בביטוי "אסיר תודה").

(החלק השני של המאמר: הכרת תודה בשניים, שלושה וארבעה שלבים)

מהי הכרת תודה?

כפי שנראה במאמר זה, רוב החוקרים בני זמננו הכותבים על הכרת תודה אינם מגדירים זאת בהכרח כחובה מוסרית, והסולמות המשמשים לרוב למדידת מבנה זה אינם מעריכים אותה כתכונה בלתי-מושגת. אנו חושבים כיום שהכרת תודה היא תכונה נרכשת – מעלה, וכי מה שרוב החוקרים מגדירים כ"הכרת הטוב" ייחשב טוב יותר כ"הערכה" (Adler & Fagley, 2005; Fagley, 2016; Tudge & Freitas, 2018). כדי להבין את ההיגיון שלנו, יש צורך להסביר מה הכוונה בקריאת הכרת הטוב כסגולה ומדוע הכפירה נחשבת להיפך שלה – חטא.
אנו מתייחסים ל"סגולה" כדי להתייחס למשהו שקשור לדמותו של האדם שהוא "ראוי לשבח מבחינה מוסרית" או תכונת אופי רגילה ש"מניחה סוכנים לפעול בדרכים אופטימליות מבחינה מוסרית". לסגולה יש ערך פנימי כלשהו – אדם פועל כך כי זה הדבר הנכון לעשות, ולא כי זה יוביל לתגמול חיצוני כלשהו. אדם יכול להרגיש טוב כתוצאה מפעולה מוסרית, אבל זו לא פעולה מוסרית אם היא מבוצעת עבור הכלי האינסטרומנטלי, כמטרה מניפולטיבית של "לתת לעצמי תחושה טובה" או "להראות טוב". בפועל זו הנכונות לקבל על עצמנו חובה לגמול למיטיבינו, למשהו או מישהו מחוץ לעצמנו – מבלי לחשוב שנזכה למשהו כתוצאה מכך, וזו היא תמצית הכרת הטוב כסגולה מוסרית.
לעומת זאת, רגש חיובי על קבלת מתנה, או הערכה לדברים הנעימים שקורים לנו, או ההכרה המשמחת שיש לנו גישה לדברים הטובים של החיים עשויים בהחלט לגרום לנו להרגיש מאושרים, אבל נראה שאין לנו מה לעשות עם המוסר ועם חוויה זו. נקיטת העמדה כי הכרת תודה מתאימה כסגולה מוסרית הגיונית עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון ש"חוסר הכרת הטוב", יען כי כפיות טובה, נתפס כסבל מוסרי ועוון נתעב.
כראיה תומכת לדעה זו, ניתן למצוא אמירות רבות של ענקי הספרות והפילוסופיה כאחד. "ציטוטים של חוסר תודה" לא חסרים: "אני שונאת חוסר תודה באדם יותר מאשר שקר, הבל, פטפוטים, שיכרות או כל כתם של רע" (שייקספיר)." קאנט תיאר את חוסר הכרת הטוב כ"… המהות של השפלה והרשע", בעוד שאקווינס כתב שזה "…הוא חטא נוראי במיוחד". ובאופן קצת יותר פרוזאי, ציינה באומגרטן-טרמר: "אנשים כפויי טובה נחשבים מעוררי התנגדות וחוסר הכרת הטוב מתכתב היטב עם קנאה וצרות עין". בעבודות עדכניות לאחרונה ציינו ווטקינס, וודוורד, סטון וקולטס (2003) כי: "במחקר על למעלה מ-800 מילים של תכונה תיאורית… 'לא מכירי תודה' (כפויי טובה) דורגה כאחת התכונות השליליות ביותר", ואמונס (2016a) כינה את חוסר הכרת הטוב כ"מלך החטאים". בקיצור ממש לא כיף..אבל למה כפירה בטוב נתפסת כל כך גרועה? בהתחשב בדרך שבה מרבית החוקרים והסופרים הפופולריים התייחסו להכרת תודה, נראה שאין סיבה להטיל דופי במי שמדגים את ההיפך שלה.

המשמעויות של הכרת תודה

הכרת תודה מכונה למעשה כ"מושג רב-שכבתי בניגוד לתפיסה של תיאור חד-ממדי או כאלו שהצאפשרים ניתוח קל (Emmons, 2004, עמ' 10). לדוגמה, אמונס (וקרמפלר 2000) ציינו את "הכרת תודה כרגש, סגולה, סנטימנט מוסרי, מניע, תגובת התמודדות, מיומנות וגישה" (עמ' 56). אנו תופסים אותה יותר כדרך חיים, כנוהג מחשבתי. Wood, Froh, and Geraghty (2010), בהסתמך על מחקרים קודמים של ביססו "אבחנה רחבה יותר של הכרת תודה" וטענו כי הכרת תודה כוללת שמונה היבטים שונים:
(א) הבדלים אינדיבידואליים בחוויה של רגש מכיר תודה
(ב) הערכה של אנשים אחרים
(ג) התמקדות במה שיש לאדם
(ד) רגשות יראה בעת מפגש עם הוד, יופי והדר
(ה) התנהגויות להבעת הכרת תודה פנימי וחיצוני
( ו) הערכה העולה מהבנת החיים, תפיסתם כקצרים ו"פגי-תוקף"
(ז) התמקדות בחיובי ברגע הנוכחי במובן העמוק
(ח) השוואות חברתיות חיוביות.

דוגמאות נוספות ממחישות כמה מההמשגות המגוונות של הכרת תודה המופעלות על ידי פסיכולוגים בני זמננו: עבור Watkins, Grimm, and Kolts (2004) "שלושה היבטים מאפיינים הכרת תודה נטייה: הערכה לזולת; הערכה להנאות פשוטות; ותחושת שפע פנימית"

עם זאת, כשמסתכלים על האבחנות הללו מנקודת מבט של חוסר תודה (כפיות טובה), גישות רחבות טווח אלה הופכות לבעייתיות. אם מושגים אלו מאפשרים לחשוב על חיינו כעדות להכרת תודה, האם זה אומר שהכישלון לחוות אותן הוא ראייה לאובדן תודה, לחוסר הכרת הטוב? לדוגמה, כאשר אנשים לא מצליחים לחוש רגשות של יראת כבוד או השפעה מכירת תודה כשהם נתקלים בשקיעה יפה, האם אנו מביטים בהם כנטולי תודה? כנראה שלא. חוסר הכרת הטוב כמעט ואינו נחשב ל"גרעון אכזרי" (“vicious deficit”) או ל"אחת התכונות השליליות ביותר" אם היא רק כרוכה באמביוולנטיות לגבי יופי או אי נוכחות ברגע. סקירה היסטורית של האופן שבו אנשים שקלו הכרת תודה עוזרת לשפוך אור על ההבחנה הזו בין הכרת תודה כסגולה לבין "אבחנה רחבה יותר" של מושג הכרת התודה.

הכרת תודה במבט היסטורי

לפחות פילוסוף רומי אחד ניסה גם לשרטט את ההבדלים בין הכרת תודה, צדק ומחויבות. סנקה כתב: הוכחה לכך שהכרת התודה רצויה לעצמה נעוצה בעובדה שיש להימנע מחוסר הכרת הטוב כשלעצמו, משום שאין חטא עוצמתי יותר מפריד והורס את האיחוד של המין האנושי. על מה אנחנו סומכים על בטיחות, אם לא במשרדים טובים הדדיים, אחד לשני? (סנקה, 54 AD/2011, עמ' 160)על הכרת תודה נכתב לאורך ההיסטוריה, דווקא אריסטו נתפס כמי שלא הכליל את הכרת תודה כאחת המעלות באתיקה אך ברור מכתבים אחרים שלו שהוא חשב זאת. ברטוריקה אחת הדוגמאות שהוא נתן היו "הכרת תודה, או גמול, למיטיבינו, נכונות לעזור לחברינו וכדומה… זה מה שאנו מכנים הון עצמי; זהו, למעשה, סוג הצדק החורג מהחוק הכתוב" – השימוש במונח "גמול של" נדיבים פירושו שאריסטו ראה הכרת תודה יותר מסתם רגש.

סנקה, לעיל קבע שהכרת תודה מורכבת משלושה מרכיבים המקיימים אינטראקציה: המוטב, ההטבה והמוטב. הכוונות של הכרת תודה מבחינות בין עסקאות חוזיות (כלומר, בשוק החופשי) לבין הכרת תודה אמיתית, למשל, ללא כוונות טובות ואוטונומיות מצד המיטיבים והנהנים כאחד, אין צורך בהכרת תודה. אריסטו (350 לפנה"ס/2018) טען ש"איננו חייבים הכרת תודה למי שנאלצו לעשות את הטוב שהם עשו לנו" .

העמדה שננקטה על ידי הנוצרים המוקדמים בנושא נתינה והכרת תודה הייתה מהפך קיצוני מהרומאים, במקום הדדיות מעגלית בין מיטיב למוטב, הכנסייה הנוצרית סברה שהכרת התודה היא רק מחוייבת לאלוהים, ויצרה "מעגל אינסופי" של הכרת תודה; הכרת תודה על כל הדברים חייבת להיות מובעת בפני אלוהים, כי הם מגיעים בסופו של דבר מאלוהים (לייטהרט, 2014). ולא …להיות חייב למוטב האנושי… אני יכול להיות אסיר תודה (לאלוהים) בו זמנית ולא אסיר תודה (לדחות קשרים משעבדים) לפרט. למרות שלייטהארט לא ציין זאת, הביטוי הנטוי תומך בקביעתו של וינטר (1988) כי הכרת תודה למיטיבים אנושיים נתפסה על ידי הנוצרים המוקדמים לא כפי שהיתה עבור סנקה – כמוטיבציה פנימית – אלא יותר כמחויבות שנאלץ לכבד ולקיים.

עד ימי הביניים הביטוי להכרת התודה (גרטיה) הפכה למוטה כלפי עסקאות ממוסחרות; הנה לדוגמא הכרת תודה לאלוהים יכולה להתבטא על ידי מתן כספים לטובת כנסיות ומקומות פולחן אחרים או על ידי עזרה במימון מלחמות "קדושות". עם זאת, הרפורמה הפרוטסטנטית קראה תיגר על ארכיטיפ זה של הכרת תודה; במקום זאת: הכרת התודה הוסבה חזרה להתמקדות בישו שליח האל ובאלוהים: פילוסופים וסופרים מתקופת הרנסנס שיקפו דחייה זו של הכרת תודה עסקית וממוסחרת, ובמקום זאת החלו לנסח מחדש את הכרת הטוב כמנגנון של סגולה חברתית ומוסרית, בעוד שחוסר הכרת הטוב נתפס כ"פוגע בקשרים [חברתיים]" ו"התקפה על פריחה חיי אדם" (לייטהרט, 2014, עמ' 113).

החל מהמאה ה 17, תיאורטיקנים פוליטיים שוב כתבו על הכרת תודה בדרכים שהדהדו גם את אריסטו וגם את סנקה הקדומים. תומס הובס (1651/2018) העמיד במפורש ניגוד לצדק, הקשור ל"ברית קדומה", והכרת תודה ("חוק הטבע הרביעי"), שהיה קשור ל"מתנה קודמת-חינם" (עמ' 139).

בהקשר זה של פילוסופית "ברית קדמונית" של תומס הובס,מתייחסת להסכם או חוזה קיים מראש בין אנשים. הובס טוען כי במצב הטבע, בו אין רשות גוברת המאכפת חוקים או שומרת על סדר, אנשים נכנסים לחוזה חברתי או ברית כדי להקים חברה אזרחית. חוזה זה מהווה את הבסיס של הצדק, שכן הוא מציין את הכללים והחובות שאישים חייבים לעקוב אחריהם כדי לשמור על סדר חברתי ולמנוע את הבלגן במצב הטבע. המונח "ברית קדמונית" מרמז על כך שהצדק עולה מהסכמה או חוזה כלשהו שקיימו אישים לפני הקמת חברה אזרחית. במילים אחרות, אנשים מסכימים ברצונם החופשי להיתקשר בחוקים ובחוקים מסוימים בתמורה לתועלת החיים בקהילה אזרחית.

בניגוד לצדק, הובס גם מדבר על תודה או הכרת-תודה כ"החוק הרביעי של הטבע". תודה, לדברי הובס, מקושרת ל "מתנה חופשית קדמונית". כאן, "מתנה חופשית קדמונית" מתייחסת למעשי טובה או נדיבות שניתנים בחופשיות, בלי כל הסכמה מראש או ציפייה להחזר. תודה עולה כאשר אנשים מקבלים מתנות כאלה ומרגישים חובה או חובת תודה לנתינה. זה האחרון מוביל לנדיבות, אמון ועזרה הדדית, טאילו אי עיסוק בפעילויות המובילות להכרת הטוב מכונה במפורש "חוסר תודה" (עמ' 140).

ג'ון לוק (1690) ניסה להפריד בין הכרת תודה כ"נכונות להכיר ולהחזיר חסד שקיבלו", לבין השיח הפוליטי ולדחוק את הכרת התודה "רק" לאינטראקציות חברתיות – קהילתיות ומשפחתיות (עמ' 456). פרספקטיבה זו הולידה צורה "פרטית וסנטימנטלית" של הכרת תודה , תוך ראיית חוסר הכרת הטוב (לממשלה) כמקור למהפכה ולתסיסה פוליטית.

אדם סמית' (1759/2000) כתב אחריו, בהרחבה על הכרת תודה במאמרו על "תיאוריית רגשות המוסר", תוך שהוא נוקט בפרספקטיבה חילונית. הוא ראה בהכרת תודה חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי: כאשר "הסיוע ניתן באופן הדדי מאהבה, מהכרת תודה, מחברות והערכה, החברה פורחת ושמחה" . כמו אריסטו וסנקה לפניו, סמית' בן המאה ה 18, העמיד את הזכויות והחובות הפורמליות של הצדק והחוקים הכתובים עם החובות הבלתי פורמליות של הכרת תודה: "האיש שאינו גומל את נדיבותו, כאשר יש בידו, וכאשר נדיבו זקוק לעזרתו, אשם, ללא ספק, בכפירה השחורה ביותר… [ומוחזק ככפוי טובה, כחסר הכרת הטוב, אולם] לחייבו בכוח לבצע את מה שהוא בגדר הכרת תודה – צריך לבצע… אם אפשר, יהיה עדיין יותר פסול מההתעלמות שלו לבצע זאת. סמית', בדומה לכך, למרות שדרישות הצדק החוזיות דורשות דיוק בכלל הפיצוי (מה, כמה ומתי), ההתחייבויות הבלתי פורמליות של הכרת הטוב אינן מאפשרות דיוק כזה.

גישתו של קאנט למוסר הייתה דאנטולוגית, והתמקדה בזכויות וחובות (Cureton & Hill, 2015). עמנואל קאנט, האמין במוסריות דה-אונטולוגית, כלומר כזו המתמקדת בזכויות ובחובות ולא בתועלת (תוצאות המעשים). אמנם גישתו של קאנט למונח "הכרת הטוב" או "טובה" שונה מזו של אריסטו, אך יש ביניהם נקודת דמיון: ההבחנה בין חובות הטרונומיות לאוטונומיות. חובות הטרונומיות קשורות לצדק ומקבילות לחוק – יש לקיימן ולמלא אותן. הן מוכתבות מבחוץ, על ידי גורמים חיצוניים כמו חוקים חברתיים או דתיים. דוגמה לחובה הטרונומית היא איסור על גניבה. לעומת זאת, חובות אוטונומיות הן כאלה שנובעות מתוכנו, מהכרה פנימית של מה נכון ומה לא. אין להן תוקף חוקי חיצוני, אך אנו מרגישים מחויבות לקיימן. דוגמה לחובה אוטונומית היא עזרה לחבר במצוקה. לסיכום: קאנט האמין בזכויות ובחובות ולא בתועלת כבסיס המוסר, כאשר בדגש חובות אוטונומיות נובעות מהכרה פנימית ומתבססות על תחושת המחויבות. במקרה זה עדיף לדבר על תחושת המחויבות (כלומר, היא מגיעה מבפנים) ולא על משהו שנכפה בצורה הטרונומית.

גיאורג סימל (1908/1950) השתמש באותה הבחנה בין חוזים מחייבים מבחינה משפטית לבין הכרת תודה, אשר "מכוננת את הקשר של יחסים בין אנשים ותרבויות. אינטראקציה זו, של ההדדיות של שירות והחזרת שירות, גם כאשר הם אינן מובטחות על ידי כפייה חיצונית". שלא כמו במקרה של חוזים משפטיים, הכרת הטוב מהווה "המניע אשר מסיבות פנימיות משפיע על החזרת תועלת פנימית במקום שאין צורך חיצוני לכך" (עמ' 389, נטוי). עם זאת, עבור סימל, לעולם לא קיימת הדדיות שווה (כפי שניתן למצוא בהחלפת תמורה או טובין): "המצב הפסיכולוגי מחייב את החזרת המתנה שהתקבלה עם מתנה מסוג שונה במהותו" כזו הכרוכה בתגובה "בשוה לתועלת ולנותן".

מי שהיטיב לרענן את גישת הכרת התודה היה ז'אן פיאז'ה בן סוף המאה ה 19. לפני פיאז'ה, איש לא כתב על האופן שבו ילדים או מתבגרים עשויים להבחין בין התחייבויות של חוזים לבין אלה שבאים מבפנים. פיאז'ה, לעומת זאת, בנה על ההבחנה של קאנט כדי להראות כיצד תחושת מחויבות אוטונומית נובעת מיחסי עמיתים של ילדים – שילדים מקבלים בעצמם את ההכרח לציית לכללים שהם עצמם יצרו במהלך משחקם. הנ"ל נובע מכבוד הדדי ולא מכבוד הטרונומי למבוגרים ולטובים יותר – בין אם זה הורה, מורה או אלוהים.

המחקרים של פיאז'ה (1932/1965) על המוסר גילה שכילדים, בשלב הטרום-מבצעי, לומדים להרגיש כבוד חד-צדדי (להורים, לאלוהים, לכללי המשחק המוגדרים מראש ובלתי ניתנים לשינוי) הם מבטאים תחושה של מחויבות הטרונומית. זה לא שהם תמיד עושים את הדבר הנכון (רחוק מזה), אבל כששואלים אותם מה צריך לעשות, הם ברורים – צריך לעשות את הדבר הנכון כי הורים או מורים או אלוהים או הכללים אומרים זאת. אולם במהלך המשחק עם בני גילם, ילדים, כשהם עוברים מהשלב הקדם-מבצעי לשלב המבצעי הקונקרטי, מגיעים לעמדה של כבוד הדדי – יש לציית לכללי המשחק כי השחקנים קיבלו את הכלל הזה, ואם הם מחליטים לשנות את הכללים וזה בסדר, כל עוד כולם מסכימים. באופן דומה, להתנהג בצורה מוסרית זה לעשות את הדבר הטוב – וזה לא בהכרח מה שהורים או מורים אומרים. ייתכן שלילדים אין יותר סיכוי להתנהג בצורה מוסרית בשלב זה מאשר כשהם מפעילים חובה הטרון, אבל ההיגיון שלהם להתנהגות מוסרית שונה בתכלית – יש לפעול לפי הכללים כי כולם החליטו ביניהם שהם יהיו. במילים אחרות, החובה (או החובה) לשחק לפי הכללים נקבעת בחופשיות ומחוקקת ברצון. סוג זה של תחושת מחויבות אוטונומית הוא החיוני להכרת תודה.

באופן מעניין, פיאז'ה העלה את רעיון ההדדיות כמפתח לפיתוח האוטונומיה. כשם שכבוד חד-צדדי הולך יד ביד עם ההטרונומיה, כך כבוד הדדי והדדיות מתייחסים לאוטונומיה. "אוטונומיה מופיעה אפוא רק בהדדיות, כאשר הכבוד ההדדי חזק מספיק כדי לגרום לפרט להרגיש מתוך הרצון להתייחס לזולת כפי שהוא עצמו היה רוצה שיתייחסו אליו" .מכאן, פיאז'ה כתב אפוא כי הכרת התודה "תיוצב על ידי שימור הערכים והחובה המוסרית האוטונומית".

התפתחות הכרת תודה אצל ילדים ומתבגרים

פרנציסקה באומגרטן- טרמר (1938), שנראה כי הייתה האדם הראשון שערך מחקר על התפתחות "הכרת תודה", הגדירה זאת כ"רגש תגובתי" למעשה של חסד או סיוע, והסתמכה על קאנט במפורש.

באומגרטן- טרמר הגדירה ארבעה מרכיבים:
(א) אושר או שמחה על המתנה, העזרה או החסד שהתקבלו,
(ב) אמירת "תודה" למוטב כדי לציין את התענוג שקיבל
(ג) "רצון להעניק למסייע הדדי שירות… [אשר] מתפתח באופן ספונטני כדי לרצות את האדם שעזר
(ד) תחושה שיש לאדם חובה מוסרית לגמול למעניק (מיטיב).

היא טענה שהכרת תודה חורגת מביטוי פשוט: "…תודה לא צריכה להיות 'ריקה', כלומר לא צריכה להיות מורכבת ממילים בלבד אלא ללבוש צורה קונקרטית כלשהי" (באומגרטן- טראמר , 1938, עמ' 55). יתרה מזאת, היא עמדה באופן ספציפי מול חובות חוקיות וחובות הכרת תודה.

ההבחנה הזו בין הרגשת מחויבות ככוח חיצוני לבין להרגיש אותה כמשהו שבאמת היחיד רוצה למלא, היא, שנדמה היה שחסרה בחלק גדול מהספרות הפסיכולוגית או הפילוסופיה שמתנגדת לרעיון שהכרת תודה כרוכה בחובה להגיב כלפי מיטיב, נדיב או נדבן. שפת החובות והחבויות, ביחס להכרת תודה, אכן נשמעת מוזרה כאשר בוחנים רק את החובות והמחויבויות המוטלות מבחוץ; בעוד אלה שבאים מבפנים, באופן אוטונומי, הם סופר-מרכזיים להבנה מדוע אנשים משבחים הכרת תודה ומעוררים שאט-נפש בעת חוסר הודיה.

אבל אם הכרת תודה היא יותר מ"תחושה" וכוללת בהכרח פעולה – לפחות בהזדמנויות שבהן הדדיות אפשרית והגיונית – האבחנה של Baumgarten-Tramer עדיין לא מספיקה שכן היא מעריכה רק מה ילדים ובני נוער אומרים שהם היו עושים, לא מה הם באמת עושים או אמורים לעשות .

במהלך הילדות וההתבגרות נדרשת מידה רבה של ניסיון של הכרת תודה ותרגול עם הכרת תודה לפני שאנשים צפויים להיות בעלי סגולה מוסרית או תכונה פנימית של הכרת תודה עמוקה (Annas, 2011). באומגרטן- טרמר מציעה הוא שעם ההתפתחות, מתבגרים נוטים יותר ויותר לומר שהם ינסו לגמול למיטיבים benefactors שלהם עם משהו שמהווה עבורם צורך או מעניין את אותם נדיבים, ולמעשה מבלי לבטא זאת קודם כל ברמה המילולית – לא סביר שיישמו את זה בפועל. זה גם מניח שילדים מפתחים תיאוריית נפש (Nelson et al. 2013), שעד הילדות האמצעית/גיל ההתבגרות הם פיתחו את היכולת להבין את כוונותיהם של אחרים (Jambon & Smetana 2014), וכי בגיל ההתבגרות הם הגיעו קרוב מאוד לבנות "סולם ערכים החורג גם מעבר למעגל המצומצם של הסביבה הקרובה שלהם" כפי שבמקור תאר פיאג'ה.

מנקודת מבט התפתחותית, לכן הגיוני לצפות מילדים צעירים במקרה הטוב לומר "תודה" כצורה המוגבלת ביותר של הדדיות מילולית. ככל שילדים מתבגרים מעט, ובהתאם לחוויותיהם המשפחתיות, המבוססות על התא הביתי, בית הספר החברים והתרבותיות (Tudge et al., 2015), ניתן לצפות, כפי שמצאה Baumgarten-Tramer , את הרצון להחזיר ל- מיטיב עם משהו שהילד, ולא המיטיב, היה רוצה. זאת ועוד יותר – במהלך גיל ההתבגרות, סוג הדדיות אגוצנטרית יותר זה אמור לפנות את מקומו לסוג שלוקח בחשבון את רצונותיו ורצונותיו של הנדיב. בשילוב עם מעבר מתחושת מחויבות מוסרית הטרון לאוטונומית, נזרעים לפיכך הזרעים להכרת תודה טובה, אוטנטית לפרוח.
נקודות מבט נוכחיות על והגדרות של הכרת תודה
לייטהרט (2014) ציין כי הכרת התודה עברה "תחייה" בשנים האחרונות, במיוחד בתחום הפסיכולוגיה החיובית. אף על פי כן, הוא טען, נקודות המבט הנוכחיות של הכרת תודה "… נשארו נעולות במסגרת מתוחמת שבה הכרת תודה היא רגש פרטי או עניין של אתיקה אישית, ואינה עניין של דאגה פילוסופית או עניין של יחסים רציני" (עמ' 196). עם זאת, הפילוסופיה של הכרת התודה – טיפולים פילוסופיים רציניים של הכרת תודה אינם נדירים – ובדיונים עכשוויים על הכרת תודה תשומת לב מועטה ניתנת למה שהיה ההבחנה המוקדמת יותר (של הכרת תודה) שנעה בין תחושת מחויבות הקשורה לצדק ורגשית (להלן אריסטו, סנקה, סמית', קאנט וחברים אחרים).

נעמיק עוד קצת – כדי להבין את ההכרת הטוב כסגולה (מעלה) יש להבין את ההבחנה הזו בין ההתחייבויות ההטרונומיות של חוזים או חוקים הכרוכים בצדק לבין ההתחייבויות האוטונומיות של הערכה, כבוד, ידידות, אהבה והכרת תודה. ייתכן שהכישלון בהבחנה ביניהם הוביל את פרופ' פיליפ ווטקינס (2014) לטעון שלהכרת תודה אין שום קשר לחוב או למחויבות. Carr (2013) הבחין בהכרת תודה כסגולה מוסרית הן מ"התחייבות מצד אחד [אבל גם] גישה או מצב רוח של הערכה מיטיבה מצד שני". מה שאני קורא דרך חיים או אורח חיים: "הרעיון של חוב של הכרת תודה נראה פרדוקסלי. אם הדבר שעליו מגיעה הכרת הטוב לא היה למכירה ולא הלוואה גרידא, אלא היה במובן מסוים בחינם , מה היגיון להרגיש חייב עבורו?". זו הסיבה אגב שאינני עושה שימוש במילים אסיר תודה לאור שהביטוי הזה יושב על חובה חיצונית ולא צורך פנימי.

קארד (1988) לפחות פתר את הפרדוקס לכאורה על ידי תיאור המחויבויות כפורמליות או בלתי פורמליות. כפי שהיא טענה, מהדהוד את הנקודות שהועלו מאות שנים קודם לכן, הראשונים קשורים לצדק – אם אנחנו חוזים לעשות יצירה ומשלמים עבורה, יש חובה חוקית לעשות את העבודה הזו. אי עשייה זו מעמידה אותנו בסיכון להעמיד לדין. אולם לאחר שעמדנו בהתחייבותנו המשפטית, סיימנו; החוזה התקיים. חובות לא פורמליות שונות בתכלית; אי עמידה בהתחייבויות של ידידות או אהבה (או הכרת תודה) אינה מעוררת עונשים הקשורים לצדק, למרות שגינוי מוסרי עשוי להופיע, וסביר להניח שהקשר נמצא בסכנה. פירעון חוב רשמי אומר שהוא מופטר ושני הצדדים מרוצים; עם מחויבות לא פורמלית ההפך הוא הנכון. להגיב, בידידות, אהבה או הכרת תודה לחברים, שותפים או נדיבים שלנו, עושה הכל מלבד לפרוק או לסיים את הקשר – אלא מחזק אותו. בהתחשב בתפקידה של הכרת תודה בבניית וחיזוק מערכות יחסים, קל להבין מדוע חוסר הכרת הטוב נתפס כמתועב מבחינה מוסרית. אם חוזה לא מתקיים, אפשר לחפש צדק; אין בית משפט שיפסוק באדם כפוי טובה. במקום זאת, מערכות יחסים בין מיטיבים למוטבים נפגעות או נהרסות על ידי חוסר הדדיות רגילה, בדיוק כפי שמערכת יחסים אוהבת צפויה להתפרק, רגשית אם לא פיזית, אם האהבה הופכת חד-כיוונית בלבד. סביר להניח שאדם יישאר ידיד עם מישהו שלעולם לא מחזיר בדרכים ידידותיות.

הדדיות חיונית אפוא להכרת תודה, אם כי התעלמו ממנה במידה רבה במחקרים פסיכולוגיים אחרונים על הכרת תודה. זה המקרה למרות העובדה שחוקרים רבים מגדירים את המונח באמצעות גרסה כלשהי של התפיסה התלת-שלבית של סנקה של מיטיב, תועלת ומוטב מכוון, אז ליתר דיוק, ניתן לסווג את רוב מבני הכרת התודה שנמצאו בספרות הפסיכולוגית לאחת משלוש גישות:

+ תפיסות דו-שלביות של הכרת תודה (דו-חלקיות),
+ תפיסות תלת-שלביות של הכרת תודה (תלת-חלקיות) או
+ תפיסות ארבע-שלביות של הכרת תודה (ארבע-חלקים)

שתי הראשונות (בנפרד או ביחד) הן הנפוצות ביותר. ה"חלקים" או שלבי המשנה מורכבים מארבעה אלמנטים אפשריים: של (א) המוטב, (ב) ההטבה (או ההטבה המיועדת), (ג) המיטיב, ו-(ד) הדדיות (או הכוונה להשיב).