מבט עומק אל האישיות מכירת תודה – ומה יש בלבו של אדם עם נטייה יום-יומית להכרת הטוב, כאורח חיים

ש כאלו שיש להם חוסן. יש כאלה שנראה כאילו יש להם גישה חיובית או אולי אופטימיות טבעית שמחלחלת בהם פנימה. ויש גם אנשים מהסוג הזה, שעשויים להיתפס כאילו הם מחייכים לעולם, כאילו הם רואים אותו בצבעים מעט חמים יותר, כמו פילטר חום ועדין שמונח בעדשת מבטם על החיים.

מי זה בעצם אותו אדם שמכיר תודה, ממה בנויה האישיות שלו? כי הרי אני יודע, ונדמה לי שגם אתם יודעים, שזה לא מפני שהחיים של המכיר תודה קלים יותר. זה לא כי הכול מסתדר תמיד כמו שרצינו. אלא, כי יש שם בחירה מודעת. לא חד פעמית, אלא בחירה שמתחדשת כל יום מחדש. אנשים מכירי תודה בעומקם, כאורח חיים, בוחרים פעם אחר פעם לראות את מה שיש, לא את מה שחסר.

הם לא רק יודעים לבוא ממקום של הודיה. הם ממש חיים אותה. הם הולכים עם חוויה שמאפשרת להם לומר טוב לא רק על המחייב זאת אלא גם לחפש הכרת תודה בלבם ביומיום השכיח, אולי אף ברגעי משבר וטראומה. כאילו הייתה זו שכבת מגן שקופה. יש האומרים שהכרת תודה לעומקה – כדרך חיים לא רק מעלה אותי במדד של נטייה לחיובי אלא מגנה כמעין אנטי-טטנוס של החיים ב"רע". עוצמה בלתי נראית אך נוכחת , שכוחה לשנות את הדרך שבה הם פוגשים את החיים.

מאיפה זה נובע? האם זו תכונה מולדת? אולי מזג אישיותי? אולי תרבות ואמונה שנמסכו בהם? או שמא מדובר בהרגל נפשי שניתן לאמן, ממש כמו שריר של חיים?

במאמר הזה ננסה להציץ אל מאחורי הקלעים של הנפש הזאת, להבין את מהות האישיות של אדם שמכיר תודה באופן טבעי, כמעט כמו ברירת מחדל פנימית. לא כאירוע חולף, אלא ממש כדרך חיים.

יותר מתגובה רגעית: האישיות שממנה צומחת הכרת תודה

מחקרים בתחום הפסיכולוגיה של האישיות מצביעים שוב ושוב על כך שהכרת תודה איננה רק תגובה רגעית לאירוע נעים או למשהו טוב שקרה. ישנם טיפוסי אישיות שמגיעים לעמדה הזו בזכות תבנית פנימית עמוקה הרבה יותר. אפשר לומר שהכרת תודה עבורם היא דרך מיסגור של המציאות. הרבה מאוד מחקרים מדברים על התועלות הברורות של הכרת תודה — שיפור רווחה נפשית, חיזוק מערכות יחסים, אפילו שיפור הבריאות הפיזית. אבל פחות נשאלת השאלה: מה מרכיב את האישיות של אותו אדם שנוטה לאורך זמן ולתדירות גבוהה יותר להכיר תודה?

האם כלי ניתוח אישיות יכולים לעזור לנו להבין זאת טוב יותר? האם נוכל לזהות תכונות שמהן מורכב הפרופיל הנפשי של אדם שמוקיר טובה באופן עקבי? ננסה לבחון כמה מודלים שיכולים לשפוך אור על הנושא.

אפיון תיאורטי של אדם מכיר תודה — דרך מודלים פסיכולוגיים
נפתח במודל חמשת הגדולים, Big Five, שמוכר ומבוסס מאוד במחקרי אישיות מודרניים חמש התכונות הגדולות או מודל חמשת הגורמים ('Big Five Personality Traits') משמשות כ 5 התכונות בעלות ההשפעה הניכרת על אישיות האדם ועל האופן שבו הוא מתנהג. במודל הזה יש חמש תכונות מרכזיות: מוחצנות, נועם הליכות, מצפוניות, נוירוטיות, ופתיחות לחוויה – או בפירוט מוחצנות-מופנמות (Extraversion and introversion); נעימוּת (Agreeableness); מצפוניות (Conscientiousness); יציבות רגשית-נוירוטיות (Neuroticism); פתיחות מחשבתית / פתיחות לחוויה (Openness to experience). בואו ננסה לראות מה יש בכל אחת מהן כשאנחנו מדברים על אדם שמכיר תודה לאורך זמן.

מחקרים מורים כי קיים מיתאם גבוה של פרופיל המכיר תודה. אדם המכיר תודה מצטיין קודם כל בנועם הליכות ובנדיבות גבוהה. מדובר על תכונת הליבה בהקשר של הכרת תודה. אנשים בעלי רמות גבוהות של נועם הליכות הם אנשים אמפתיים, מתחשבים, נותנים אמון באחרים ונוטים לנדיבות רגשית והתנהגותית. מאידך מעלה זו כנראה מאפשרת להם להיות מכירים בתלות שיש להם באחרים, באל או בטבע. אדם כזה לא לוקח כמובן מאליו את מאמציהם של אחרים ואת השכיח היומיומי. הוא רואה, שם לב, מזהה את החסד, קטן או גדול, ומביע תודה בפשטות ובישירות.
מצפוניות, שהיא תכונה נוספת במודל, גם היא תורמת תרומה משמעותית לנטייה עקבית להכיר תודה. זו מתייחסת לנטייה של האדם להיות מאורגן, אחראי, יסודי, שיטתי, ממוקד מטרה, ועם תחושת אחריות חזקה כלפי מעשיו והשלכותיהם משמע גם ובעיקר כלפי סביבתו. אדם עם מצפוניות גבוהה ייטה לתכנן קדימה, לעמוד במשימות שהציב לעצמו, לדייק בפרטים, ולעבוד בצורה מסודרת ונחושה. יש בו הקפדה פנימית שאינה נובעת רק מרצון חיצוני לרַצות, אלא מתחושת אחריות פנימית כלפי הדברים שהוא עושה. איך כל זה מתכתב עם הנטייה להיות מכיר תודה ביומיום או נטייה עמוקה להכרת הטוב – אדם מצפוני לא עובר לסדר היום בקלות. הוא ער לפרטים הקטנים, מבחין בעשייה של האחרים למענו, גם מאחורי הקלעים, גם כשהיא לא בולטת. הוא נושא עמו תחושת אחריות פנימית, שמובילה אותו לזכור לומר תודה בזמן, לשלוח מכתב הערכה או מחווה של הכרת תודה בלי שייאמר לו.
מוחצנות גם משחקת תפקיד. לא מדובר פה בהכרח באדם מוחצן מאוד, אלא יותר בנטייה מוחצנת בינונית עד גבוהה. המוחצנות מאפשרת ביטוי חיצוני טבעי של רגשות חיוביים, ובמקרה שלנו — הבעת תודה גלויה וברורה. זה אותו אדם שלא יהסס לומר בקול רם, "תודה רבה, זה עזר לי מאוד", או לחייך חיוך כן כאשר מקבל עזרה.
פתיחות לחוויה גם היא ניכרת. אדם עם פתיחות גבוהה נוטה לראות את הרבדים השונים של הסיטואציה, גם מעבר למה שמובן מאליו. הוא מגלה סקרנות כלפי הזולת ומוקיר עזרה שמגיעה בדרכים לא צפויות. הוא יודע להעריך גיוון בחיים, לראות ערך במעשים פשוטים של אחרים, ולא להחמיץ את החוויה הטמונה בהם.
באשר לנוירוטיות, כאן אנו רואים תמונה הפוכה. נוירוטיות גבוהה, כידוע, מאופיינת ברמות גבוהות של מתח, חרדה ונטייה לחוות רגשות שליליים באופן תכוף. האדם המכיר תודה יהיה ברוב המקרים בעל רמות נמוכות עד בינוניות של נוירוטיות, מה שמאפשר לו מרחב רגשי פנוי לראות ולהעריך את הדברים החיוביים שסביבו, מבלי שהמחשבות המטרידות יכבידו עליו.

מודל ארבעת הטיפוסים של יונג
כדי להבין לעומק את האישיות של אדם שמכיר תודה, מעניין להביט דרך הזווית של אחד המודלים האישיותיים הקלאסיים — מודל ארבעת הטיפוסים של יונג- המבוסס על טיפוסי ההתבטאות לפי סגנון שיפוט וקבלת ההחלטות טיפוס המקבל החלטות לפי חשיבה. יונג הציע לנו לראות את האדם לא כקופסה אחת סגורה, אלא כמי שמורכב מצירופים שונים של נטיות פנימיות, שילובים שמעצבים את האופן שבו אנחנו חווים את העולם, פועלים בתוכו, וגם — איך אנחנו בוחרים להוקיר טוב.
לפי המודל, קיימים ארבעה טיפוסי יסוד של אישיות, שלכל אחד מהם יש דרך אחרת להסתכל על החיים ולפעול בתוכם. המנתח, או האנליסט, הוא זה שמחפש להבין לעומק, שמפענח דפוסים, מפרק תהליכים ומנסה למצוא היגיון בסבך המורכבויות של החיים. יש בו מידה של ריחוק רגשי לפעמים, אך דווקא בזכות זה הוא מצליח לראות תמונה רחבה ולזהות את המרקם שמרכיב את המציאות.
הטיפוס השני הוא המנהיג, או המפקד. זה האדם שמונע מתוך תכליתיות, רצון להוביל, לקחת אחריות. יש בו יוזמה פנימית להניע דברים קדימה, לא להמתין שיקרו מעצמם. המנהיג שואף לנתב את המציאות בכיוון הרצוי לו, גם אם לא תמיד הדרך חלקה.
השלישי הוא המקדם, זה שתמיד מחפש את החידוש, פתוח לחוויות חדשות, מלא חיים וסקרנות. המקדם רואה במציאות רצף של הזדמנויות, גם כאשר אחרים רואים קיר. יש לו חיוניות טבעית שדוחפת אותו לפעולה, ליצירת קשרים, לגילוי המתחדש של הטוב שנמצא סביבו.
ולבסוף, התומך או האמפתי — האישיות הרגישה, זו שמביטה קודם כל בזולת, שמזהה צורך או רגש אצל האחר לפני שזה נאמר בקול. התומך מחובר באופן טבעי ליחסים בין־אישיים, מעריך קשרים קרובים ורואה בהם מקור עיקרי למשמעות בחייו.
כשאני חושב על האדם שמכיר תודה באופן עמוק, אני מבין שהוא לא אחד בלבד מהטיפוסים האלה. הוא שילוב חי ביניהם, תערובת עדינה של נטיות שמחברות את כל ארבעת הצירים אל מקום אחד — מקום של הכרה והוקרה.
המנתח שבו מעניק לו את היכולת לעצור, להתבונן ולנתח את הסיטואציה. לראות לא רק את פני השטח, אלא גם את התהליכים הפנימיים, את מאמציו של האחר, את מה שאולי בקלות היינו עלולים לפספס במבט חטוף. המנהיג שבו נותן לו את היכולת להוביל את עצמו, גם כשהלב נוטה לכיוונים של דאגה או השוואה, לבחור פעם נוספת בטוב, לא כתגובה אלא כמעשה אקטיבי של הנהגה פנימית.
המקדם שבו לא נותן לו לשקוט על השמרים. הוא מחפש את החדש, את הרענן, את המקומות הלא צפויים שבהם נוכל למצוא סיבה לעצור ולומר תודה. בזכות החיוניות הזו, גם מצבים שגרתיים יכולים להפוך אצלו לקרקע פורייה להכרת טובה מחודשת.
והתומך שבו, אולי הבסיס הכי חם של הדמות הזו, מביא את הלב הפתוח באמת. את הרצון הכנה להרגיש את האחר, את היכולת להתחבר לרגשות האנושיים שמניעים את המערכות סביבו. זה החלק שבו הכרת תודה נובעת מתוך קשר, מתוך מבט שמזהה את הטוב לא כמובן מאליו, אלא כמתנה אמיתית.
על פי יונג, האדם שמכיר תודה שואב משהו מכל אחד מהטיפוסים האלה. מהמנתח, הוא שואב את היכולת להבחין בפרטים, את המבט שמצליח לזהות איך הסיטואציה נבנתה, מי תרם למה, ואיך, מאחורי הקלעים, נרקם הטוב שאליו הוא מתבונן. האנליסט שבו לא מסתפק בתחושת בטן, אלא מפענח לעומק את מארג החיים ומוצא בו שוב ושוב סיבות להוקיר תודה.
מהמנהיג שבתוכו, הוא לוקח את העוז לבחור בטוב, גם כשלא קל. כי צריך להנהיג את עצמך כדי לראות את החיובי, במיוחד בזמנים של קושי. הוא לא מחכה שינחו אותו להרגיש הכרת תודה. הוא יוזם את הרגש הזה מבפנים, מוביל את עצמו כלפי תודעה חמה ומעריכה כלפי החיים והאנשים שסביבו.
מהמקדם, זה שמניע תהליכים ומבקש לחדש, יש בו את היכולת לזהות אפשרויות טובות גם במקום שבו אחרים רואים רק שגרה אפרורית. המקדם שבו הוא זה שאומר לעצמו: "בוא נבדוק, אולי כאן מסתתרת סיבה להודות", ומזיז את מבטו כך שיפגוש את החסד שבמבט ראשון חמק ממנו. הוא לא קופא על שמריו, אלא תמיד בתנועה אל עבר הוקרת הטוב.
ומהתומך, החברתי והאמפתי שבו, יש לו את הלב הפתוח באמת. זה שמרגיש באחר, שמבין את הכוונה שמאחורי המעשה, שמרגיש צורך אמיתי להוקיר לא רק את התוצאה, אלא גם את הדרך והכוונה. הוא רואה את האנשים סביבו לא ככלים להישגים, אלא כנפשות חיות שנוגעות זו בזו. התומך שבו מחבר אותו אל הרגישות האנושית העמוקה, וזו בתורה מציתה את גחלת התודה בליבו.
וכשהכול נרקם יחד, אנחנו מקבלים אדם שלא נבנה מתכונה אחת בלבד, אלא מארג של נטיות ודפוסים שמעשירים זה את זה. במילים אחרות, האדם שמכיר תודה באמת איננו חד ממדי. הוא מפקד על תודעתו, מפענח בעין בוחנת את החסד שסביבו, מניע את עצמו לגלות טוב חדש, ותומך בלב רחב בקשרים האנושיים שמזינים אותו.
בסופו של דבר, גם כאן כמו במודלים האחרים, אנחנו מגלים שהכרת תודה איננה מקרית. היא בחירה עמוקה שמגויסת על ידי כל החלקים שבאישיות. וכל אחד מאתנו, לא משנה מהו הטיפוס הדומיננטי שלנו, נושא בתוכו את הפוטנציאל להרכיב את הפסיפס הזה ולהתקרב אל המקום שבו הכרת תודה היא לא רגעית, אלא אורח חיים.

המנוע הפנימי: תיאוריית ההכוונה העצמית (SDT)
בתוך האדם שמכיר תודה פועלת בעוצמה תיאוריית ההכוונה העצמית. על פי תיאוריה זו, האדם נושא בליבו שלוש אבני יסוד חיוניות: תחושת שייכות, תחושת מסוגלות, ותחושת אוטונומיה. שלושת אלו מזינות זו את זו ומחזקות את המוטיבציה הפנימית להוקיר תודה.
אדם כזה לא מודה מתוך צורך לרַצות אחרים או כדי לפרוע חוב מדומה. הוא מודה כי הוא מבין את היופי העמוק שבקשרים בין-אישיים, את החיבור האנושי העדין שמתקיים כשמישהו עוזר לך באמת. תחושת האוטונומיה שבו לא נפגעת כשהוא מודה לאחרים; להפך. הוא מרגיש שהטוב שקיבל ממישהו אחר לא גורע ממסוגלותו, אלא דווקא מוסיף לה שכבת שותפות מרוממת.
וכאן טמון גם האתגר. הרי, הרגיל שלנו קופץ שוב ושוב אל דאגות, אל קנאה, אל השוואות בלתי פוסקות או אל תרעומת שקטה שמרחפת מעל היומיום. אך למרות זאת, האדם שמכיר תודה באמת מצליח לבלום את הנטיות הללו, לפחות לעיתים, ולבחור להסתכל דווקא על מה שיש, על מה שניתן.

אוריינטציית חיים חיובית: מבחן ה־LOT-R
מבחן ה־LOT-R, ה־Life Orientation Test-Revised, הוא אחד הכלים הפשוטים אך העמוקים ביותר שיש בידינו להבנת הנטייה הפנימית של אדם לאופטימיות או לפסימיות, ולמעשה, ליחס שלו כלפי העתיד. זהו לא סתם מבדק טכני או נקודתי; הוא מעניק לנו חלון אל תפיסת העולם העמוקה של האדם, אל האופן שבו הוא רגיל לפרש את אירועי חייו: האם מתוך ציפייה לטוב, או מתוך חרדה מהרע? אנשים עם ציון גבוה במבחן הזה, נוטים לחוות רווחה נפשית גבוהה יותר, לחזק מערכות יחסים ולגשת אל אתגרי החיים בגישה בונה וחיובית. ההבנה של תוצאת המבדק יכולה להיות מראה אישית, שמאפשרת לכל אדם לגלות באיזה מידה הוא מכוון מבפנים לגלות את הטוב שממתין לו בדרך.

כאשר אנחנו מחברים את זה לתמונה הרחבה של אדם שמכיר תודה באופן עמוק, אפשר לראות שהנטייה הזו לא מתבטאת רק ברמה הרגשית או המחשבתית — אלא כהלוך נפש שלם. אדם בעל נטייה עמוקה להוקרת תודה יישא עימו השקפת עולם שמחפשת בטוב, מחפשת בחיבור האנושי, ושמה לב גם לחסדים הקטנים שבשגרה. אופיו יהיה משולב: תבונה אנליטית שתסייע לו לראות את הרצף הרחב של ההתרחשויות סביבו, אינטואיציה רגישה שתזהה כוונות טובות שמסתתרות בין השורות, אמפתיה טבעית שתאפשר לו לחוש את הלב של האחר, וחיוניות פנימית שתניע אותו לחפש את ההזדמנויות להוקיר. הוא יפגין רגישות כמעט אינסטינקטיבית להתרחשויות, ולא יחלוף באדישות על פני רגעים של חסד, קטנים ככל שיהיו. הוא יבטא תודה לא כתנועה טקסית או פורמלית, אלא כביטוי טבעי ומתמשך של הכרה בחיים עצמם.אדם שמביט על החיים במשקפיים של אוריינטציית חיים חיובית, כפי שמודד מבחן ה־LOT-R, נוטה לראות את הצדדים החיוביים, גם כאשר המציאות אינה פשוטה כלל. הוא הווה את ההבנה שהחיים אינם ליניאריים או מושלמים. עבור אישיות זו, הכרת תודה היא כמו ניצוץ טבעי שמאיר את דרכו. הוא לא מחכה להפתעות מפוארות או למחוות דרמטיות, אלא רואה כל חיוך פשוט, כל מחווה קטנה או עזרה יומיומית כ"אולי" הזדמנות מיידית להכיר תודה.
נשאל האם בהכרח אדם מכיר תודה ביומיום או בעל נטייה גבוהה להכרת תודה יהיה עם אוריינטציה לאופטימיות. ??? ונדגיש לחומרה כי לא בהכרח מוחלט, אבל יש קשר הדוק ומשמעותי מאוד בין השניים.
אדם שמכיר תודה באופן עקבי לא חייב להיות אופטימי קלאסי במובן של "הכול יסתדר, הכול לטובה". הוא יכול להיות אדם ריאלי מאוד, אפילו כזה שרואה קשיים, אולי מודע מאוד לסכנות או לקשיים שמחכים מעבר לפינה. אבל — וזו נקודת המפתח — גם כשהוא מזהה את הקושי, הוא בוחר במודע לעצור ולזהות גם את מה שניתן להוקיר, אפילו בתוך סיטואציה לא מושלמת.

אפשר לומר כך:
אופטימיות עוסקת בעתיד — בתחזית שלנו לגבי מה שעומד לבוא. הכרת תודה עוסקת הרבה פעמים בהווה ובעבר — בזיהוי של מה שכבר קיבלנו או שאנו חווים עכשיו, לעיתים גם במה שלא מובן מאליו שמגיע.

יש אנשים עם אוריינטציה הכרת תודה גבוהה שדווקא מחוברים מאוד לקרקע המציאות, לא עפים על עצמם באופטימיות מוגזמת, אבל לא מפספסים אף רגע של חסד. אפשר לקרוא לזה: לאו דווקא אופטימיים, אלא ערניים לטוב.

מחקרים (כולל כמו ה־LOT-R) מראים שיש מתאם יפה בין הכרת תודה ואופטימיות — אבל זה לא חפיפה מלאה. הם מזינים זה את זה: ככל שאתה מקפיד על הכרת תודה יומיומית, קל לך יותר לטפח מבט חיובי לעתיד. מצד שני, גם אדם אופטימי שלא רגיל לעצור ולהכיר בטוב הקיים, עשוי לפספס את עומק החוויה של התודה. במילים אחרות: ייתכן ודווקא אנשים במרחב הנמוך של אופטימיות ואף ראייה "אוטומטית" יומיומית של פסימיות פשוט יצטרכו לבוד קשה יותר כדי להגביר את רמת הכרת התודה האישיותית שלהם אך זה לא אומר שהינם יותר כפויי טובה אלא זקוקים לחדר כושר יומיומי, כדי לא ליפול לנקודת המשקל הסגולית הנמוכה יותר.

פגיעות שמביאה עוצמה: התובנות של ברנה בראון
החוקרת ברנה בראון לימדה אותנו שהכרת תודה עמוקה איננה חולשה אלא עוצמה להיות מכיר תודה משמעו להסכים לעומק שאני תלוי. באחר, בחיים, בחסד, באל, ביקום. הכרת תודה נאמרת החוצה, למה שמבחוץ לי. להודות באמת, פירושו להכיר בפגיעות שלנו כבני אדם. לדעת כי איננו בלתי תלויים לחלוטין, ולהבין שמדי פעם (או באופן כללי, כל הזמן ותמיד – כראיית עולם), אנו נזקקים לאחרים.
אנשים שמתרגלים תודה אינם חיים בתחושת "החיים חייבים לי", אלא דווקא בתחושה של פלא פשוט. החיים נותנים לי משהו, ואני רואה את זה. הם אינם חוששים להודות בכך, כי הם מבינים שזה מה שמחבר אותם אל החיים במלואם.

הרחבה ובניית משאבים: ברברה פרדריקסון
אחבר לך בין תפיסת בניית המשאבים של פרדריקסון, לבין איך תרגול יומי של הכרת תודה מחסן אותנו ומשמש כמשקולת נגד לתרבות של השוואה, תחושת "מגיע לי", ומרמור — וגם איך זה נראה בחיי היום־יום: במשפחות, בארגונים, ובחיים האישיים. ברברה פרדריקסון מוסיפה זווית מרתקת. רגשות חיוביים בכלל, ותודה בפרט, אינם רק תחושת נחת חולפת. הם הופכים להיות חומר גלם לצמיחה. על פי פרדריקסון, אדם שמכיר תודה לא רק מרגיש טוב ברגע שהוא מביע תודה. הוא בונה רשתות תמיכה סביבו, מחזק את חוסנו הרגשי והחברתי, ומגדיל את יכולתו להתמודד עם סערות החיים כשהן מופיעות. הכרת התודה אצלו איננה רק תגובה לסיטואציה, אלא ממש אסטרטגיית חיים.
היא לא מסתפקת בלומר שרגשות חיוביים הם נחמדים. היא מסבירה בעדינות אבל בביטחון: רגשות חיוביים הם כמו מים שמחלחלים אל הקרקע ומעשירים את השורשים מתחת לפני השטח. הם בונים בתוכנו משאבים, לאו דווקא ברגע הרגש עצמו, אלא כחוסן שנצבר לאורך זמן.

אדם שמתרגל תודה, לא רואה בתודה רק הקלה רגעית. הוא לא אומר לעצמו, "זה מנחם אותי עכשיו, ועובר הלאה." הוא מבין שתודה היא הרבה יותר מזה. היא שכבת מגן שבונה אצלו לאט־לאט עמידות נפשית. כמו בניין שעשוי מחומרים גמישים שמחזיקים מעמד ברעידות קלות, כך גם הנפש שניזונה מתרגול יומיומי של הכרת תודה מחזיקה מעמד טוב יותר בטלטלות החיים.

הכרת תודה יומיומית יוצרת אפקט שרשרת. היא בונה רשתות תמיכה, כי כשאנחנו מתרגלים לראות את הטוב, אנחנו לא יכולים להישאר אדישים כלפי האנשים שסביבנו. אנחנו נוטים יותר לחבר, לפרגן, להכיר במאמצים של אחרים. לאט־לאט גם סביבת החיים שלנו הופכת למקום תומך יותר, חם יותר, כזה שיותר קל לנשום בו, אפילו כשלא הכול קל.

אבל אולי היפה ביותר בתהליך הזה, הוא שכאשר מגיעים ימים קשים — והם תמיד מגיעים — אותו אדם לא מאבד כיוון. תודה בשבילו אינה תלויה ביום יפה או בנסיבות מיטיבות בלבד. גם בימים סוערים, הוא שומר על נקודת אור קטנה. אולי לא אור שמאיר את הכול, אבל אור שמספיק כדי לא לאבד את הדרך.

וזה כל כך רלוונטי לחיי היום־יום שלנו, בכל המעגלים:
בארגונים, אדם כזה יוצר תרבות אחרת לגמרי. במקום תרבות של השוואה אינסופית ומאבקי "מגיע לי", נוצרת אווירה של הערכה הדדית. אנשים שמרגישים שרואים אותם באמת, לא רק במדדים של תוצאות, אלא גם במאמצים שבדרך. במשפחה, זה מורגש אפילו יותר. הכרת תודה יומיומית פורצת את מחסום השגרה השוחקת. היא גורמת לנו לעצור רגע ולראות את ההשקעה של האחר, אפילו בדברים הכי קטנים: בכוס מים שהוגשה, בעזרה עם הילדים, במילה הטובה באמצע יום סוער.ובעולם הפנימי, מול עצמנו, זה לא פחות חשוב. תודה יומיומית מאזנת אותנו מול הנטייה האנושית הנפוצה לשקוע בהשוואות לאחרים, בתחושת "מגיע לי" שלא התמלאה, או באותם הרגלים שקטים של תרעומת ומרמור שהופכים בקלות לתפאורת חיינו בלי שנשים לב. אדם שמטפח בתוכו את הנטייה הזו, כאורח חיים, מפתח כמעט מערכת חיסונית נפשית שמזהה את אותם רגעים שבהם המרמור מאיים לחדור, ומציבה מולם מגן שקוף אבל חזק. הכרת תודה יומיומית לא מוחקת את הקושי, אבל היא משנה את איכות ההתמודדות שלנו איתו. היא מעניקה לנו מבט שונה, מבט שמחזיר אותנו שוב ושוב לראות לא רק מה חסר, אלא מה כבר קיים, ומה אפשר לבנות עליו הלאה.

וכך, הכרת תודה הופכת מתרגול רגעי לדרך חיים שלמה. כזו שמחברת אותנו לאנשים סביבנו, מחזקת אותנו מבפנים, ומאירה גם את הפינות החשוכות יותר במסע שלנו.

ולסיום: לא תכונה אחת, אלא מארג חיים שלם
אדם שמכיר תודה איננו בהכרח מי שנולד כך. הוא אדם שבונה במודע, או אפילו מבלי משים, מארג שלם של תכונות, נטיות והרגלים שמביאים אותו לדבר את שפת התודה. הכרת תודה איננה מחווה בלבד לאחר. היא גם מתנה עמוקה לעצמנו. היא מנכיחה בחירה בקיים כטוב. היא הלך רוח שמזכיר לנו שיש טוב בעולם, ושאנחנו בוחרים לראות אותו. מאמר זה נועד לשים משקל נוסף מעבר ללזהות אדם מכיר תודה לא לפי המילים בלבד, אלא לפי סך התנהגותו.

ומה אומרים לנו המחקרים הרחבים יותר? כבר היום ברור לחלוטין מהספרות המחקרית: אנשים שמתרגלים הוקרת תודה — אפילו בצורה יומיומית פשוטה כמו כתיבה ביומן או הבעת תודה בקול רם — נהנים משיפור מתמיד ב־well-being הכללי שלהם. יותר תחושת משמעות. יותר קשרים חברתיים איכותיים. יותר חוסן רגשי אל מול משברים.
להכרת תודה יש יחסי ציבור מצויינים. היא שכיחה ונשחקת. אך הכרת תודה כדרך חיים, עבודה על נטיית חיים כזו, מורכבת ומפתח תודעתי.

כלי מעשי: איך נזהה אדם מכיר תודה — ואיך נתחיל להפוך לאחד כזה?