היה טוב ולא ידענו כמה

המשפט שלך היכה בי. הולך איתי כל יום בימים באחרונים "היה טוב ולא ידענו כמה..". שלחתי לילדים, לליאת. ביקשתי שיעצרו דקה.

4 חודשים אחורה בזמן, שנסענו דרומה, לעצור ולו לרגעים ביער הדמים. ידעתי שאני חייב להתקשר אליה.

לא דיברנו 50 שנה. 

במדיה נאמר שהיא ביקשה שלא להגיע לשבעה של ליבי שנרצחה ביום הרע ההוא. חשבתי על המשפחה ועליהן בלב. עד שהתקשרתי.

אני מבקש מליאת שתעצור בדרך. יום שישי. וכאשר אמא של ליבי, שלי, מקבלת טלפון ממני – הילד השכן בדלת ממול, שלא ראתה או שמעה ממנו 50 שנים, היא יודעת למה הוא מתקשר.

ושלי, הילדה הקטנה של רותי ומאיר, מסכימה ומקבלת ומחבקת את הצד השני – אותי  שפוסע אליה בעדינות. היא רוצה שידברו איתה רגיל. וככה דיברנו. על אימהות ולימודים ופרישה ועבודה.

"רק בקשה אחת יש לי" היא אומרת לקראת סיום השיחה. "תזכרו את ליבי"… "בבקשה בבקשה תעקוב אחריה באינסטגרם ותדאג להפיץ את העמוד של ליבי למי שאתה יכול. זו הדרך שלי להשאיר את ליבי בחיים".  הבטחתי.  

ואני עוקב. וקורא לנכנס לפייסבוק האישי. לרוב ממעט בו אך פותח במיוחד רק לראות ולחוות את ליבי, ומחפש את הסרטונים של ליבי ואת השיתופים האינטימיים הכנים – האותנטיים של אמא שלי והמשפחה. והלב מתחבר כאילו זו ילדתי. ליבי כהן – מגורי. אני לומד על ליבי, הבת של שלי, דרך הסרטונים והסיפורים. וכמו שאמא שלה, שלי משל כותבת ומשתפת עליה – וליבי – היא חיה, מלאת אנרגיה וחיים וצחוקים וסיפורים. ולבה רותחת של זכרונות יורדת מהר במדרון ההר של בת 22.
מעולם לא אהבתי, התאהבתי, התחברתי, כאבתי ילדה או אדם במותו. מישהי שלא הכרתי בחייו.

שכתבתי את הנפש הפצועה של הכרת התודה, אחרי ה 7 באוקטובר, לא בדיוק ידעתי. אני כן לומד ומלמד כי העבודה של טיפוח אורח חיים של הכרת תודה היא עבודה יומיומית, שבונה חוסן פנימי בקרות אירוע. אבל מה קורה שמגיע ארוע בדר גודל כזה. ליחיד, לקהילה. הכרת תודה היא עבודה עמוקה יומיומית, שמסייעת ולו במעט אל מול טראומה וכאב ואובדן. בגרעין הפנימי שלנו עלינו לעבוד על להכיר בטוב של כל דבר שבא לפתחנו. אבל לא, אנחנו בטח לא מכירים תודה לאסון או למשבר הנפש והשכול.
השאלה שעולה תמיד תמיד היא האם אפשר להכיר תודה אל מולם ובקרות אירוע…? זה בכלל אפשרי..? עבודה של הכרת הטוב לעומקה, היא ניסיון, לא תמיד מוצלח לומר "כן לחיים". עבור שלי, ואביה של ליבי, ויריב והילדים ועבור על כך הרבה אנשים, זה ניסיון כל כך קשה. 

ואז באה הכתיבה הזו של שלי.  ונוגעת בנימי הכרת הטוב, מתוך כאב וחוסר ולב שמנסה לצעוד בחיים אחרים. שאחרי.

הצגת פוסט זה באינסטגרם

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎ליבי – עמוד הנצחה – 7.10- נובה‎‏ (@‏‎libby.cohen.meguri‎‏)‎‏

יכולתי לספר על החברות בין משפחות שגרו בתל אביב של פעם, על דלתות פתוחות, וארוחות משותפות. על אימהות שהיום בשנות ה 80 לחייהן, שתמיד דאגו לדווח על שלי שהתחתנה, על ההצלחה שלה כדיאטנית, על הזוגיות המוצלחת עם יריב. יכולתי לצמרר בסיפור ששלי כבר שיתפה שבילדותה בכלל שם הולדתה היה "ליבי", וכאשר הוחלף לשם העדכני "שלי" (גם מאחורי זה יש סיפור מלא חיים), היא לא שכחה אותו וקראה לבכורתה ליבי.

אבל כל מה ששלי מבקשת ממני מצוי בהתכתבות שלנו.

ורציתי לומר לשלי, שאני ועוד הורים אזרחים אנשים רבים, חווים אותה, וקוראים את ליבי ואותה, ובתוך הכאב הענק, וטיפות הכאב שלה היא מלמדת אותנו על החיים, ועל אמא ומשפחה, ועל עוצמה ועשייה וכאב פוצע. ועך כך אנו מודים לה. על האומץ. כל יום. כל נשימה.

לזיכרה של ליבי מגורי כהן. ועל פי בקשתה של אמא שלה, שלי משל, רק תעקבו אחר דף האינסטגרם של ליבי. מעט מקדש.

עמוד האינסטרגם של ליבי https://www.instagram.com/libby.cohen.meguri

זיכרו את ליבי https://remember-libby.co.il

פרוייקטי ההנצחה המרגשים של ליבי