תפריט
הנפש פצועה. המילים בודדות.
מתבלבלת עם כאב, וכעס, ובלבול. וחוזר.
יש כאלו שנפשם לעד תבכה אובדן
קרובים שנפשם מצולקת
קהילות שליבן שרוט
מבלים שגופם קפא.
ואת ואני ואתה, אלו במעגל שני ושלישי
עם חובש את פצעיו.
גם נפשנו פצועה.
ועל כולנו חלה עבודת התקווה.
תקווה והכרת תודה
ואני מנסה לנוס מלהיות שחוק וטריוויאלי
לא לדקלם תודה
להיות אותה
גם הכרת התודה היומית שלי פצועה, פגועה.
הכרת התודה היומית שאני נלחם עליה מידי יום,
חמש דקות או שלוש דקות בכתיבה, בדיבור בטבע
בכתיבת אימייל לעצמי, או דיבור מדיטטיבי לעצמי
הרי לעיתים גם ביומיום להתמיד זה לא בא ככה,
ואז היא נזכרת מתנגדת
מתעוררת,
והכרת התודה צועקת
שהיא שדווקא ברגעי משבר וטראומה
כאן כוחה
פה בא יתרונה.
במילים אזרחיות, ארציות
כאשר אני מכיר תודה
אני מחפש את הקיים כטוב
מצד יוצר אותה, את הכרת התודה
באותו זמן יוצר חוסן.
וזה ביומיום הרגיל.
תרגולת
שגם ביומיום, כל יום, כל בוקר קשה להתמיד בה,
שנים.
המאבק להכיר תודה בעת משבר, כאב, דיכאון
הוא קשה שבעתיים
הגוף כולו מתנגד נלחם אל מול חוסר הצדק
למי להכיר תודה?
ועל מה?
והנה עולים בני אור, שחוו, ספגו, איבדו
ובגדלות נפש מלמדים אותי
הכרת הטוב. כיצד להיות אותה אל מול הקושי העצום.
לא הכול מושלם.
רחוק מכך.
ועדיין אני שומע אמא שכולה והיא מצליחה
סבתא שמשפחת בנה נשרפה כולה, מודה על הנכד שניצל
אבא שביתו נחטפה, שמכיר בטוב שביתו עדיין נושמת
אין הסברים.
רק להקשיב.
לעצור, לנשום, להקשיב
