תפריט
פגשתי את יאיר כספי לפני הרבה שנים. בספרים, בדבריו, בדמותו. הלכתי תמיד בדרכי, ותמיד השתוקקתי אליו. הוא מדבר ממני. קראתי את ספריו. חיפשתי את פניו מדברים. אני מקדיש פרק חוזר לעומקה של השיחה שלו על הודיה והשגתו את הכרת התודה היומיומית.
לעיתים הוא מדבר ואני מנקה. לרוב יונק בצמא. מתאווה להתחבר. רוצה אותו כחבר מורה וידיד. בינתיים לומד בדרכי.
בעבר הרהרתי ועניתי לשאלותיו. ושבתי אליהן היום שוב. ראייתו ושפתו של ד"ר כספי מחברת דרך אישית להתפתחות פנימית, שפה יהודית למציאת האל, בחירה בעצמי. כספי מציע לאדם לשאול את עצמו מספר שאלות. לעיתים אלו ידועים כ 5 התיקונים על-פי יאיר כספי:
1. לאיזה אליל שווא סמוי אני משעבד/ת את עצמי? ומהו מחירה הנורא והלא מודע של עבודה זו?
אלוהי ההצלחה.. אלוהי האיך אני נראה… ההכרה..
2. איזו אמת נדמה שלא אוכל לשאת וקבלתה תביא יסוד של חירות לחיי?
שאני אחד האדם, אחד כמו כולם ואולי אני אצליח ואולי לא ואולי לא הצלחתי (מה זו הצלחה) שיגלו שאני לא כזה חכם. שאני לא חכם, ואני מתחזה. שאני זמני פה. וזה מוגבל. לא נשאר הרבה זמן.
3. מהי התפילה הנסתרת ברצון שאינו מרפה ונשיאתה תסתום חור בליבי?
שהלוואי. הלוואי שאצליח לעשות השפעה, להביא את הכרת התודה לעומקה לאנשים. הלוואי וזה יקרה ושאני ייהנה מזה ואנשום את זה וזה חלק ממני. ויהיו איתי אנשים שיקבלו הערכה והוקרה. וחוזר חלילה. הלוואי שאוכל להביא את עצמי "הזה" לעולם.
4. איזה מתנה מציעים לי, ועוד לא קיבלתי, והכרה בה תחדש שמחה גדולה?
מתנת הדיבור, הנגישות, הרצון ללמוד. להתפתח.
מתנת השמחה. מתנת החיים. מתנת העבודה בשמחה. מתנת עבודה ויגיעה על שמחה בחיים.
שחרור מלא מכבלים. ח-ו-פ-ש. מוחלט. פשוט. מתנת השחרור. חופש בחירה פנימי.
5. מהו "עיקר האדם" ואיך השותפות במסע התיקון הכלל-אנושי מגלה לאדם את ייעודו הפרטי?
(לא הצלחתי לענות. שם בצד. חוזר לזה למטה)
"על-פי יאיר כספי, שאלות אלו מבטאות את חמשת ערוצי הדעת של מקורות ישראל, המציעים חמישה מסלולים במסע התיקון שבהם אדם מוצא את מקומו. בזה הראשון מוצאים בלב השבר האישי את השבר הכלל-אנושי: אדם הוזמן על ידי יוצרו ללכת בעקבותיו ולהיות שותפו ביצירת עולמו, טועה ומדמה שהגיע למדרגתו.
בשני פוגשים ניסיון שהאדם עוד לא עמד בו, ואינו עוזב, תובע את פתרונו.
בשלישי מתחברים לרצון שאינו מרפה ומגלים בו כמיהה שקשר אנושי לבדו אינו מצליח לספק.
ברביעי מגלה האדם אפשרות של חירות שלא ידע מן הכבלים שהטילו עליו החברה, המשפחה, או האגו הגדול מדי שלו.
בחמישי, האיש שרצה מרפא לעצמו מגלה כי מסעו הוא חלקו במפעל האנושי.
קניתי מייד את "ניסיון" שלו, כי הוא אמר שתשובה על חמש שאלות אלו נועדה לסייע לאדם למצוא את אלוהים ואת עצמו; אני ידעתי שאני לא מאמין בקדוש ברוך הוא, והוא נתן לי פתח חילוני לאלוהים הראשון שלי. זה שטבוע בנשמתי, זה שאני יודע שיש – עליון, יקום, טבע, הבורא – אך מתנגד. פסיכולוגיה ביהדות מדברת אליי. כספי נתן לי יסודות לקיים שיחה עם אלוקים – אל קיים שהוא, לדבר עם נוכחות אחרת, הבונה חלק מהעצמי, במטרה "לדעת מהו החסד שהוא מקבל מאלוקים, מהו חטאו, מהו הניסיון שאלוקים הטיל עליו, מהו תפקידו מאלוקים, ומהי תפילתו אליו". בעיקר יאיר דיבר אליי החסד.
מה ניתן לי ואני יכול להשתמש בו? סקרנות, ערנות, רצון לחקור, רצון להיות טוב יותר, רצון להיות מקצוען ולא לוותר על הפרטים. תסיסה..
מה אין לי ואני פטור ממנו? אין לי כוח, אין לי את "הקו המסיים", אין לי סבלנות…אין לי את האומץ לצאת החוצה עם משהו פנימי אמיתי שאני אראה מוזר. ומה יגידו. (האם אני פטור מזה). אין לי שמחה, שמחת חיים, איבדתי אותה. יש לי דיכאון. לא אין לי. אני מכיר תודה, אני מאושר אבל אני לא איש שמח. מותר לי. הכרת תודה זה הסף ואני עומד בו בגאון.
מתי אני בורח או משתמט מתפקידי? אני בורח (ואני גם לא). מתי. שאני צריך ללכת עם הדברים שקשורים בלהוציא את הנפש החוצה. להיות פגיע על השולחן אל מול כול. כאשר יש לי משהו שאני רוצה לחלוק, שמרגש אותי לחלוק שנותן (ואולי לא) לאחרים ואני פוחד שלא יהיה מושלם או לא. שזה ידעך. תפקידי זה להיות בנאדם. ואני מעדיף להיות באזור הנוחות לעיתים צודק, כועס, ממורמר ומתלונן או בציניות לגבי דברים או מצחיק בכאילו לגבי אנשים וסיטואציות. אני קולט עכשיו שטוב לי בנפש הבהמית. (אני גם בורח ברגע שזה קשור לכסף או יותר נכון "מה יהיה אם לא יהיה כסף", ולאיך אני אראה, לאיך זה אראה אם לא אביא מספיק כסף בסיס הביתה)
איזה אל-כזב פוטר אותי מאחריותי או מטיל עלי אחריות שאינה שלי? אל-כזב או אליל – על אילו איזה אלוהי כזב אני נשען… אל הזהירות. אל הפנטזיה. אל ההצלחה, אל האגו, אל "ההכול או לא כלום", אל סכנה. השואה. אל סכנת "הנראה לא טוב". או אל היצירתיות וההשתנות וכל כמה זמן לשנות. אל הורסטליות, יצירתיות. אל המסכנות? אל הקורבנות? לא יודע.
מאיזו ידיעה קשה על עצמי ועולמי אני נמנע? שאני אחד האדם, בינוני, לא בחלק העליון של מה שנחשב. לא עשיר. לא מטאור. לא עשיתי כסף. לא פרצתי לתודעה הלאומית או הארצית.
הידיעה שלא מימשתי את עצמי. שלא מימשתי את הפוטנציאל האמיתי שלי. הידיעה שאני אדם לא "מספיק" מכיר תודה ביסודי, שכל הזמן צריך לעבוד על זה. ולא יכול להיות שאדם מכיר תודה ברמה שלי (שלא תמיד מכיר תודה ב 100%) ילמד מישהו או יעורר השראה.
איך ההימנעות הזאת מנהלת אותי, לפעמים במשך שנים, מכתיבה מסלול חיים מוגבל?
וואו. בום
ההימנעות נהדרת. היא עוצרת אותי ואני על האדג' של לעשות אבל נמנע ועושה פעולות אך לא עד הסוף. אני לא בחופש. אני עושה מאחורי הקלעים ולא בחוץ. והנה ההוכחה שאני לא מצליח או שאני לא. ההימנעות היא תירוץ מצויין. מקשה על עצמי ועל עולמי, עוצרת אותי, יוצרת לעצמי הקשבה של בינוני-בינוני, לא בינוני של ה"תניא" כאחד האדם., אני מעדיף להימנע מללכת על "השמיים". ולמות בשקט, לגנוב את הזמן ואת הדעת ולהמשיך לחקור ולחקור ולחקור. ואולי לא לחיות את החיים עד תומם. בהווה המתמיד.
אילו משימות ומעשים, משבר לא פתור מטיל עלי? להציל אחרים. לתת. לעזור. להיות בנאדם טוב. לעזור לאחרים לרדת משיחות. מחפירה. להתגבר על דיכאון, גנטיקה.
מה אני רוצה? אני שואג בלב: "אני רוצה להביא את השפה הזו של טיפוח אורח חיים של הכרת תודה לעומקה ביומיום, ולתת". להציל, לחבר לאהוב אנשים.
מה נכון ברצון הזה? וואו זו שאלה, שאני צריך לחשוב עליה. מה נכון ברצון הזה. הוא ישחרר אותי. הוא יציל אותי. הוא יהיה המעבדה הכי טובה בעולם עבורי. הוא ייתן לי לפחות כמו שאתן לאחרים וההפך.
הרצון הזה אולי ישחרר אותי מלהאשים את "עצמי" בעצמי. לעלות ברמה של כל מה שבסדר הוא חלק מהתהליך וכל מה שלא הסדר הוא גם חלק מהתהליך.
ועוד גירסא או תשובה יכולה להיות מתוך לשמה או שלא לשמה. כשיש רצון מבררים אם הוא מגיע ממקום טוב או רע. ממקום של להיות בנאדם ממקום של אותו אליל שווא (אגו וגו'). מרצון של לא לשמה או לשמה? לשאול את עצמי האם זה חלק מהדרך? כן זה חלק מהדרך והתשובה שלי שאני רואה שאני נמצא במקום של "לשמה"
מה רק אלוהים יכול לתת לי? לא יודע. מה רק אלוהים יכול לתת לי, שלוות נפש? אומץ? שקט? שמחה? הכול? לא יודע. זה חלק מהדרך. יש לי הכול. אולי שקט נפשי. עבודת השם המלאה. אמונה. בטח. אני לא חושב שאלוהים יכול לתת לי. אני יכול לייחל, לרצות להשתוקק, לקוות, להכיר בקיים.
אלוהים יכול לתת לי לסמוך על עצמי.
האם אלוהים נותן או שצריך לקחת? האם אלוהים נותן או שצריך לראות את הקיים כטוב.
אלוהים כבר נתן לי. עכשיו אני צריך לקחת. אליי.
אלוהים תן לי האומץ להכיר לחוש לקלוט לחוות את הזמניות שבעולם הזהׁ. האומץ לסמוך עצמי.
שיבוגי אמר אמש שעלינו להאמין באלוהים. רובנו אפילו מאמינים באלוהים, בעליון, טבע או כוחות. אז אנחנו מאמינים אבל שקורה משהו אנחנו לא סומכים על האלוהים. אנו מאמינים בעליון, אך לא בוטחים בו. ברגעים מסויימין, בעיקר במשברים – אנו כועסים מתלוננים מנהלים משא ומתן. אז יש believe אך מה עם trust. מה עם לסמוך. הסתמכות תלוייה בראייתנו את האופי, היכולת, החוזק או האמת של מישהו או משהו. כזה שיש בו אמון. תלות במשהו עתידי או מותנה. תקווה.
והכרת תודה, הכרה יומיומית לעומקה של קבלת הקיים כטוב וחיפוש אחריו, הוא התרגול המיטבי והמתנה הגדולה בחיים. הכרת תודה היא התשתית לסמוך. חוסן.
5. מהו "עיקר האדם" ואיך השותפות במסע התיקון הכלל-אנושי מגלה לאדם את ייעודו הפרטי?
באחד הפירושים מצאתי כי עיקר האדם הוא בחירה. במתח שבין נפש אלוקה, הנפש הגבוהה שמחוברת לעליון, משהו גדול מאיתנו, שלם – לבין הנפש הבהמית זו שבאה לביטוי אצלנו ביומיום. כך אנו נולדים. כותב ניר שטרן, בית ספר לפסיכותרפיה יהודית:
ההחלטות העיקריות של האדם באות מהנפש הבהמית. לבחור אשה, מלאכה, לימוד, מקום לגור בו, אם להוליד ילדים ומתי, וכל כיוצא בזה, אין אלה בחירות שנעשות על ידי "השכל".
יש שני אופנים של שכל באדם. האחד נקרא בפי הקדמונים שכל הדברי. מלשון דיבור. שכל של דיבור – זה השכל שמשתמש במילים, ועושה חשבונות ומצרף דברים. הוא כלי פשוט לצורך קריאה וכתיבה וחשבון. אין לו מעלה יותר משרירים או איברי החושים. הוא יכול לחשב מעלות וחסרונות בין צדדים. אבל זה רק חישוב. לא בחירה.
אופן השני נקרא השכל העיוני. שהוא כמו עיניים שרואות. רק שהוא רואה במושכלות המופשטות. הוא מגלה לאדם את יפעת גילוי האצלת הבורא בצורות ומביא לאהבת הבורא. העונג של השגת השכל העיוני בצורות הוא העונג של השגת החכמה שדיברו עליו הרבה אפלטון ואריסטו. ויש לו חלק נכבד בעבודת הבורא.
אבל גם שכל זה אינו בוחר. הוא רק צופה באמת.
הבחירה נעשית דווקא בנפש הבהמית. אדם רואה שתי נשים ובוחר לשאת אחת מהן. הנפש הבהמית יכולה לבחור באשה הטובה האחת, או באשה הכשרה השנייה ואחרים יאמרו האישה הטובה והכשרה למול האישה המפתה והמשחיתה. והיא זו שבה הבחירה.
וחוזר – והיא זו שבה הבחירה. והבחירה, היא עיקר האדם.
הבורא מדבר אל הנפש הבהמית. שם הבחירה. שם אולי השכר והעונש, הרווח וההפסד. ושם הוא המקום שקורה הדו שיח בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים שלו.
התורה כולה פונה אל החלק הזה שבאדם.
ומי האלוהים שלי, אני בוחר באלוהים שלי, הקב"ה או העליון, היקום, הטבע. זה האלוהים. ואיזו תורה אני בוחר?את תורתי שלי והיא הכרת התודה לעומקה. עבודה שבסיסה יומיומי בשינון הכרת הקיים, ובחירה בקיים כטוב. זו מהות עבודת השם, אלוקה ממעל שאני בוחר.
עיקר האדם. בחירה.
