עץ הדעת ועץ הבורות - הכול על הכרת תודה

כל הדרך מויפאסנה, למדיציית תובנה ועד לטיפוח אורח חיים של אדם מכיר תודה ביומיום.

מהי ויפאסנה או מדיטציית תובנה (ומה ההבדל מתרגולת עבודת הכרת התודה לעומקה)?

במסורת הטיבטית זוהי התבוננות אל תוך התודעה עצמה עם סימן שאלה אחד גדול. מהם הדברים הקרובים לנו ביותר? אלו הם המחשבות והרגשות שלנו. אבל המחשבות והרגשות שלנו כל כך קרובים אלינו עד שאנחנו אף פעם לא מביטים בהם. איך שזה עובד זה ש"החושים שלנו מכוונים החוצה", כך שאנחנו כל הזמן נותנים את תשומת הלב שלנו למה שאנחנו שומעים, למה שאנחנו רואים, למה שאנחנו טועמים, וכן הלאה. אבל לעתים רחוקות אנו שואלים את עצמנו את השאלה: "מה היא התודעה?" זה מפתיע לראות כמה מעט אנשים עושים זאת.

כולנו אומרים: "אני חושב כך, אני חושב אחרת". אבל מה היא מחשבה? האם אי פעם ראינו אותה? מאיפה היא מגיעה? כמה זמן היא נשארת? לאן היא הולכת? יש אנשים שמאמינים כל כך במחשבות שלהם עד שהם מוכנים למות עבורן. בכל פעם שאנחנו חושבים משהו, אנחנו באמת מאמינים שהוא נכון, למרות שבשבוע הבא ייתכן שנחשוב משהו שונה. כולנו מזדהים עם המחשבות שלנו בעוצמה רבה. אנחנו חושבים: "אני כועס. אני אדם כעסן. אני אדם דכאוני. אני אדם נעים. אני אדם כל כך טוב. אני כל כך נדיב. אני כל כך כזה, אני כל כך אחר". אבל מה זה או מי זה ה"אני" הזה? אנחנו אפילו לא שואלים את עצמנו את זה –  עבודת המדיטציה כמו גם עבודת הכרת התודה לעומקה, מסיטה את תאורת תשומת הלב שלנו ממה שקורה בחוץ וממקדת אותה מחדש ביקום הפנימי שלנו.

ישנן שיטות רבות לתרגל ויפסנא, בדיוק כפי שישנן שיטות רבות לתרגל הכרת תודה, אבל כולן כוללות את אותו סימן שאלה גדול, את התודעה החוקרת, הסקרנית. תודעה שאין לה התשובות, אבל יש לה המון שאלות. כמובן, השאלה הגדולה היא "מי אני?" אנחנו חושבים  "אני אוהב את זה", "אני לא אוהב את ההוא". אני ישראלי, אני אמריקאי. אני יהודי. אני לא אשכנזי. אני סיני. אני מוזר. אני אדם כועס. אני אדם דכאוני. אני אישה. אני גבר. אני מורה. אני נהג אוטובוס. אני, אני, אני, אני, אני. אבל מי הוא האני הזה? כל החיים שלנו מבוססים על תחושה זו של "אני" ו"שלי". המדינה שלי, אמא שלי, הבעל שלי, האישה שלי, הילדים שלי, הבית שלי, המכונית שלי, הרעיונות שלי, הרגשות שלי, הדיכאון שלי. מי זה ה"אני" הזה שיש לו כל כך הרבה? עבודת התרגול של המדיטציה או תרגולת יומיומית של הטיפוח הכרת תודה לעומקה, היא בדיוק אודות הדברים הללו.  היא לא על איך נגרום לעצמנו להרגיש יותר טוב, אם כי היא עשויה לגרום לכך. מצד שני, היא יכולה גם לגרום לנו להרגיש יותר גרוע. היא לא באמת על איך להיות שלווים, למרות שאנו   ברמת התודעה עשויים להיעשות יותר שלווים, אבל אנו עשויים גם שלא.

וודאי שהיא אינה נועדה להפוך אותנו קורנים מאושר. לעיתים כן.

מדיטציית הכרת התודה לעומקה – אותו תרגול יומי של עבודת הכרת הקיים כטוב, נועדה לאיזון. לרפא. לחסן. לאנרג'ז.

ויפסנא היא התבוננות פנימה וגילוי מי אנחנו באמת ומה היא באמת התודעה, גילוי  של איך התודעה עובדת, איך היא פועלת, ואז, השגת רמת תודעה שהיא מעבר ליומיומי.  בבודהיזם רמה זו של התודעה מכונה "בלתי מותנית". בהגדרה, זוהי תודעה שמעבר למחשבות, מעבר למילים, מעבר למושגים. אבל זוהי השכבה העמוקה ביותר של ההוויה שלנו ושל כל היצורים החיים. זה מה שמקשר אותנו לכל היצורים. וזוהי המהות של המדיטציה.

 כפי שאמרתי קודם, ישנן הרבה גישות למדיטציה. גישה אחת היא להתמקד בשאיפה ובנשיפה.

 כאשר אנו מתרגלים מדיטציית רוגע, או "שהייה בשלווה", אנו מתעלמים מכל המחשבות, התחושות והתפיסות החושיות השונות שנכנסות אל המּודָעּות שלנו. אנו פשוט מרפים מהן. זה הכיוון שבמדיטציה זו אנו מנסים לגרום לתודעה להיות רגועה, שקטה וממוקדת בחד-נקודתית, כך שלא נהיה מוסחים על ידי מחשבות או הפרעות חיצוניות.

בדיוק כך קורה כאשר אנו מתרגלים 4 או 5 או 8 דקות של כתיבת "אני מכיר תודה" או עמידה מול חורשה בטבע ודיבור פנימי כזה. מחשבות שרודפות אותנו או צצות כאשר אנן לא מתמקדים בפעולה נרגעות, משתתקות נעלמות. יש דיבור פנימי מאזו. מרגיע. מסדר.

תברויפאסנה אנו מעלים תהיות מורכבות יחסית, מאתגרות לא פחות. את אותו סימן השאלה ושואלים: "מה היא מחשבה? איך היא נראית? איזה צבע יש לה? האם יש לה צורה כלשהי? מאיפה היא מגיעה? איפה היא נשארת? איך ההרגשה כשישנה המחשבה הזו? מה היא התודעה? האם מחשבה ותודעה הן אותו הדבר, או שהן שני דברים שונים? כשהתודעה מצויה במצב של שקט מוחלט, ללא כל מחשבות, האם זהו אותו המצב כמו כאשר יש מחשבות, או האם הוא שונה? האם המודעות שרואה את כל זה, שמסתכלת על המחשבות ועל התודעה, שונה מהמחשבות או זהה להן?

מאידך כאשר אנו מתרגלים הכרת תודה לעומקה, יש בנו סקרנות. במקום פשוט להניח למחשבות לחלוף, אנו שואלים את השאלה האם אני מוכן להכיר תודה גם עבור מחשבה לא מעצימה או פחות נעימה. נניח שלקוח קבע להתקדם איתי ונעלם אחרי שהשקעתי זמן או הבת שלי אמרה שתתקשר ולא יצרה קשר. על אותה מחשבה במקום להתעלם אני שואל: האם אתה מוכן להכיר תודה?

בשלב הראשון שאלה כללית ואם אני מתוך אמונה ושחרור והרפיה אומר כן אז השאלה הבאה" על מה אתה מוכן להכיר תודה? ואני משייט מחפש ומוכן אף לשקול שיש לא מעט טוב בחיי ואפילו כמה ממתקים. גם אם זה לא מושלם, יש לא מעט נקודות להכיר עליהן תודה. ולעיתים אף אני מתחיל בלשאול את עצמי: "האם אתה מוכן להכיר תודה ללקוח שקבע להתקדם איתך, והשקעת בו ונעלם?" או האם אתה מוכן להכיר תודה לבת שלך שאמרה שתתקשר אליך וטרם יצרה קשר?".

אם אני מסכים לשחרר ולו לרגע אחד ("דרופ-איט") ולהגיד ולו לרגע "כן". "הנני". עולם שלם, עצום נפתח. לדוגמא, "אני מכיר תודה ללקוח שרצה, התעניין, אני אולי לא מכיר תודה לתוצאה ויחד עם זאת אני מכיר תודה לעצם הרצון שהעמיק, לבדיקה ולכך שראה בי מישהו ללמוד ממנו" או "אני מכיר תודה לבת שלי, שהיא מלאת חיים, עסוקה, פועלת, יוצרת חיה את החיים. אני מכיר תודה לדאגה שיש לי שהיא לא יוצרת קשר ואני מכיר לה תודה שזה שיעור עבורי לשחרר. זו עוד גדילה עבורי".

בדרך זו אתם מסתכלים ואתם חוקרים. אתם מקלפים שכבה אחר שכבה, בחיפוש אחר התודעה. אנו לוקחים אחריות על הכלי האסטרטגי. המוח. ועל הטילים השמייטים שלו. המחשבות.

אנו מדברים על תודעה, תודעה, תודעה. אבל מה היא התודעה? מה הוא כעס? איך ההרגשה לכעוס? נניח שמישהו עשה לכם משהו רע ואתם מרגישים שאתם כועסים עליו. עכשיו, עזבו רגע את אותו אדם. עזבו את האובייקט של הכעס והתבוננו בכעס עצמו. מה הוא? איפה הוא? איך ההרגשה לכעוס? איך הגוף מרגיש? פשוט תחוו את זה. אל תשפטו את זה. אל תחשבו על זה. פשוט דעו את זה.  הבעיה שלנו היא לא העובדה שיש לנו מחשבות ורגשות. מחשבות ורגשות הן טבעיות לתודעה, בדיוק כפי שגלים הם טבעיים לאוקיינוס. הבעיה מתחילה כאשר אנו מאמינים בהם,  מזדהים איתם ונצמדים אליהם.

המחשבה שלי היא רק מחשבה. אפילו שאני אומר את זה ותרגלתי והחכמתי והעמקתי. עדיין לא נספג אצלי. אילו יכולנו לזהות את המחשבות והרגשות כמצבים מנטליים חולפים, שקופים במהותם, כשעשוע של תודעת החֹכמה, לא הייתה כל בעיה. הם היו רק עליה ונפילה וחוזר חלילה של גלים, כמו גלי הים. אבל איננו עושים זאת. אם עולה בנו רגש או מחשבה, אנו מיד קופצים עליהם. אנחנו מפתחים אותם ומרחיבים אותם, אנחנו מתעמקים בהם, ואנו חוזרים עליהם שוב ושוב. אנו מזדהים איתם, אנו מעלים איתם גרה שוב ושוב. אנו דואגים להם ומודאגים בעטיים. אנו מאשימים את עצמנו אם הם לא טובים. אנו לא מניחים לאחרים ולא מרפים מהם בשיחות ב"ראש". אנו מאמינים בהן.

אנו עושים את אותו הדבר גם עם הזכרונות שלנו. אנחנו נצמדים אליהם בצורה קיצונית כיוון שאנו מאמינים שהם – הזיכרונות מגדירים את מי שאני. גם אם הם מכאיבים, עדיין איננו רוצים להניח להם. אנו חושבים: "זה אני". הרי זה ברור. אבל עד כמה שהזיכרונות כואבים, הם שייכים לעבר. והעבר – עבר.  מדוע אנו צריכים להחזיק בהם ולהפוך אותם לזהות שלנו?

אבל מסתבר שאנו עושים זאת, ומכיוון שכך, אנו סובלים.  

למעשה, רוב האנשים מסביבנו כרגע, בין אם אנחנו בבית או בנסיעה, בעבודה או במפגש הם בסדר גמור. שום דבר נוראי לא קורה לאף אחד מאיתנו ברגע הזה ממש. ובכל זאת, סביר להניח שרבים מאיתנו "כאן" סובלים מאיזה דאגות וחרדות, זכרונות וסערת רגשות או לפחות מה שאני קורא "שיחות לא מעצימות". והכי פרדוקסלי – כל אחד מאתנו חושב: "זאת הבעיה שלי". "אני בעייתי".

בהכרת תודה כמו בנשימה, מרעננים. במחשבות שלנו אנחנו לא יכולים להיות רעננים ברגע הזה. ובכל זאת, כל נשימה שאנו לוקחים היא נשימה טרייה רעננה. אנחנו לא נושמים נשימות ישנות.  בדומה לכך, כל מחשבה צריכה להיות מחשבה חדשה.

 אז לא תהיה שום בעיה.

אם נלך חזרה לתרגולות בודהיסטיות, אחת המטרות של מדיטציית הויפסנא, לפחות בגישה הטיבטית, היא להתחיל להבין את הטבע של המחשבות והרגשות שלנו. איך התודעה באמת עובדת, וכיצד אנו יכולים לקבל גישה לרמות יותר ויותר מעודנות של הנפש שלנו? זה לוקח זמן. מדיטציה היא לא "אינסטנט". אין כדור שנוכל לקחת אשר ייתן לנו תובנה. אנחנו יכולים לקחת כדורים שיתנו לנו חוויות פסיכדליות, אבל אין שום כדור שיראה לנו את הטבע האמיתי של התודעה. כדורים יכולים לפתוח את התודעה שלנו או ליצור אצלנו עניין, אבל הם לא יעשו בשבילנו את העבודה.

ישנן מכונות אשר עוזרות לנו להירגע ולהכניס אותנו לגלי אלפא, או משהו כזה. אבל אין שום מכונה שתוכל לתת לנו את אותה הבנה פנימית. אנו נוהגים לומר הבנה כזו תוכל להגיע רק מישיבה סבלנית.  ואותו דבר נאמר על עבודת הכרת התודה לעומקה. כמו מדיטציה כך גם תרגולת יומיומית של הכרת תודה כאורח-חיים היא עבודה קשה, אבל היא גם הדבר המתגמל ביותר שנוכל לעשות עם הזמן שלנו.

כאשר נתחיל לראות את המנגנונים שקודם לכן קיבלנו כמובנים מאליהם ונתחיל להבין אותם, הקשרים שבתוך התודעה שלנו יחלו להתרופף. אנו נרגיש תחושה כבירה של איזון, ספינה יציבה גם שהגלים גוברים, ויותר מזה חופש להאמין, לבטוח. לסמוך. כשנתחיל להבין את דפוסי החשיבה המעוותים ואת הנוירוזות שלנו (הכול בלשון סגי-נאור. ואני מקווה שאני לא מחמיר..), נוכל להתחיל לראות אותם ישירות. אז נתחיל לפתח חמלה וכלפי עצמנו, אהבה עצמית ובנה כלפי הכאב והבלבול שלנו. עכשיו, כשנתחיל להסתכל בבהירות, נוכל לראות זאת גם אצל האחר ולהביא לשיחה עימן הוקרה והערכה על מי שהם, ובאופן טבעי נְפַּתֵח חמלה והכרת הטוב כלפיהם. אין זה משנה עד כמה אנשים נראים מצליחים כלפי חוץ, נוכל לראות את הצורך שלהם לעבוד על לנקות תלונות, תרעומת כעס, מחשבת קנאה או צרות עין.

 נדיר מאד לפגוש אנשים שהעיניים שלהם באמת נוצצות משמחה. אני לא חושב שתמיד נחוץ לשבת ולפתח את כל המדיטציות הטיבטיות המסובכות על חמלה ואהבה וטוב.  מה שאנו באמת צריכים לעשות הוא להתחיל להסתכל פנימה. ברגע אנו מביאים את הכרת התודה כאורח חיים ביומיום אל תוך השיחות בראש האישי שלנו. אז נוכל לראות את הקיים כטוב בחיינו ולהביא אותו לסביבה ואנשים דרכנו. רובנו יודעים שחיינו טובים. כולנו סולדים פוחדים להיתפס או להיראות כפויי טובה בעיני צמנו או לאחר סביבנו. כל שעלינו לעשות זה לחשוף את הכרת התודה על הדברים הקטנים והגדולים בחיינו תוך תרגול יומיומי. אואז במקום להפנות פרוז'קטור למחשבה סוררת הרבה אורות קטנים בינונים יאירו. הדבר דומה למעיין מים החבוי בין הסלעים והבוץ. אנו צריכים לחשוף אותו על ידי ניקוי האבנים והפסולת. כאשר נְפַּנֶה את הבוץ והאבנים, המעיין יתפרץ אל פני השטח, נקי וטהור. מתחיל לתפוס זרימה.

 ישנם מאגרים עצומים של אהבה ושמחה, המונחים קפואים בתוך לבנו. עלינו לגשת אל המאגרים הללו ולהתחיל לחמם אותם כדי שהם יוכלו לנבוע. טיפוח אורח חיים של הכרת תודה היא השלד. האינטגריטי. למחשבות השליליות לדאגות יש כוח אנרגטי עצום. ועליי לעשות עם זה עבודה כדי להכווין את הקיים שייתפס כטוב. מיטיב. נוכל לעשות זאת על ידי כך שנסתכל אל תוך תוכו של ליבנו ונראה שאנו מוכנים לשקול שיש לא מעט טוב בחיינו ואפילו לא מעט, להגיד כן. וזה לא אומר שהחיים מושלמים אך מכאן ומכאן, יש טוב בחיינו.

האם זה מתאים לכל אדם? האם זה מתאים גם לאנשים הם כל כך איומים? שאלה קצת קשוחה.הם איומים ונוראים כי הם סובלים, כי הם מבולבלים ונסערים. אדם שבליבו שלום, אהבה וחמלה לא יהיה אָיֹום. הוא לא יפגע באחרים, או יתנהג בצורה גועלית, הוא לא יהיה מוטה דעות קדומות או חלילה לא נעים ואלים לאחר. אי אפשר להיות מכיר תודה וממורמר, או כועס או בתלונה ומכיר תודה באותו זמן.

כאשר נתרגל תחילה את מדיטציית השהייה בהכרת תודה, כאשר זו אט-אט-אט תתפתח למדיטציית געגוע לשלווה, ולאחר מכן את מדיטציית התובנה, איכות מסויימת של התודעה תיעשה מאד מפותחת. איכות זו מכונה בטיבטית "שֶ ה שִ י ן". זוהי מודעות דרוכה וערנית אשר צופה, מתבוננת.

גם בעבודת הכרת התודה לעומקה, כאשר אנו יושבים במדיטציה או בעבודת הכרת התודה, גם כשאנו מתרגלים דיבור עצמי של הכרת תודה, ישנו חלק של התודעה אשר עומד ממרחק וצופה. הוא מסוגל לראות כשאנו נופלים לקיצוניות זו או אחרת, או במילים אחרות, אם אנחנו נעשים נסערים או להיפך, אם אנחנו שוקעים למצב ישנוני. חלק זה של התודעה יודע. הוא יכול לתקן את חוסר האיזון. איכות זו של התודעה היא מאד מעניינת. כשאנו מתחילים להסתכל אל תוך התודעה עצמה, נהוג להמשיל זאת לאדם היושב על גדת הנהר וצופה במים הזורמים.

מי שמתרגל הכרת תודה יומית, משתוקק לזמן, להתבוננות הזו מול הנהר.

אנלוגיה מסורתית אחרת היא של רועה צאן הצופה בכבשים שלו. פתאום יש תחושה חוסן, יציבות. קשה לטלטל את נפשנו. נקודת חוסר האיזון שתמיד עולה ויורדת אל מול מאורעות החיים מבשילה לחזור למצב מאוזן מהר מכפי שידענו בעבר. ביטחון של עמידה מרחוק והתבוננות. פעם שביקשתי מורה שלי היא סיפר שהיה בביקורים רועה הצאן של היישוב היה חולה, וילד צעיר נשלח להחליף את אותו רועה הצאן המנוסה והמבוגר יותר. הילד הצעיר אף פעם לא עשה עבודה זו קודם והיה מאד מתוח. הוא עלה למעלה עם כל הכבשים שאסף מהכפר שלמטה, כמאה כבשים, וכנראה חשב שאם יאבד אחת מהן, חלילה יכסחו אותו במכות. לכן הוא כל הזמן דאג שהן לא יתפזרו. הוא שמר את כל הכבשים יחד בקבוצה אחת גדולה, וכך נע איתן יחד ממקום למקום. הוא התרוצץ עם הכבשים כל היום, עד שלבסוף כשהגיע הלילה והוא חזר לכפר, הוא היה מותש לגמרי. גם הכבשים היו מותשות. הן אכלו מעט מאד, כי הילד כל הזמן שמר אותן בקבוצה הדוקה, דבר שגם גרם להן להיות מאד עצבניות. הן היו אומללות, הרועה היה אומלל ולאף אחד מהם לא היה יום מוצל. והנה  ביום שלמחרת, הרועה המנוסה חזר לעבודה. הוא הוביל את הכבשים אל שדה המרעה, ואז טיפס על תלולית קטנה מעל, הוציא את בקבוק החלב שלו ונשכב על האדמה כדי לצפות בהן. הוא לא נרדם, אלא שמר איתן על קשר עין. הכבשים הסתובבו לאיטן, כרסמו את הצמחייה, ובהמשך היום התיישבו להן. בסוף היום הוא אסף את כל הכבשים ולקח אותם חזרה למטה.  לכולם היה יום שקט ושליו. הכבשים אכלו כדי צרכן וכולם היו שמחים. זו דוגמא מושלמת לדרך הנכונה והלא נכונה להתבונן אל תוך התודעה. ועל זה אמר מורה הזן: "הדרך הטובה ביותר לפקח על הפרה שלך היא לתת לה שדה מרעה רחב".

זה לא סתם שהתבוננות כזו ובכלל שאנו נמשכים לטבע. למרחב. יש משהו שאנו בחוץ שם ב"פתוח" שנותן מקום לראות שטח, צבעים, פרחים, גוונים. מראה שמוסיף עוד נשעימה. כאשר אנו מתבוננים בתודעה, אל לנו להיות כמו מישהו שעומד להסתער על משהו. איננו צריכים לשבת שם ולנסות לתפוס כל מחשבה ומחשבה ולומר "יואו..למה זה קופץ לי. זו ממש לא מחשבה של הכרת תודה". אם ננסה לעשות זאת, נגרום לתודעה להיות מתוחה ונוקשה, ונמנע ממנה לגמרי לשוטט אנה ואנה, לחפש את הגוונים, פרחים ואת המרחב של הטבע. נעשה זאת – ואנו מתישים את עצמנו, ואם משהו משתבש, אנחנו נשברים. לפעמים אפשר לראות שזה קורה אצל אנשים היושבים במדיטציה. הם יושבים עם מבט חמור בהבעה שאומרת "להפוך לבודהה או לחדול!" גישה זו אינה מועילה מכל וכל. עלינו ללמוד להסתכל בתודעה כך שאנו נשארים מאד בהירים אבל לגמרי נינוחים. פשוט הניחו לתודעה ללכת בדרך שלה. לא משנה מה היא חושבת. היא יכולה לחשוב מחשבות מבריקות בצורה שלא תיאמן, או מחשבות מטופשות להחריד. זה לא משנה. אלה רק מחשבות, רק שעשוע של התודעה. הדבר החשוב הוא לא להימשך בחבלי קסם אחרי משחק זה של התודעה. אתם חושבים: "וואו, זו מחשבה באמת מעניינת", או "האם אני מוכן לשקול להכיר תודה על המחשבה הזו". ואז פתאום אתם נשאבים לתוכה. אז אתם מגלים ששקעתם לגמרי בתוך איזה זיכרון או פנטזיה והמודעות נעלמה

תרגיל ה"האם אני מוכן לשקול להכיר תודה למחשבה זו?" או "האם אני מוכן להכיר תודה למישהו או משהו?" הוא השעשוע הקשה אך גם האפקטיבי ביותר בעולם. אם לשנייה אחת אני מוכן לשחרר ולהגיד כן, אזי הכול פתוח ואפשרי. ועדיף להיות מחוסר הכרה בשנייה זו של הודיה. שהרי אין בכוונתי לומר הכרת הטוב בעבור אדם שנהג בי בחוסר נימוס או לאכזבה בעקבות משהו שקרה בעבודה. ובאותו הזמן אני לא מודה על אובדן או סבל או צער אך אני נפתח להודות על השיעור שקיבלתי מכך, או על למידה או התפתחות או כל מה שאסכים לומר כדי להעצים את התמונה. והכול אמת. והכול נקודת מבט. וזה עובד.

ומאידך – אם נהפוך את המודעות שלנו לנוקשה מדי, אצרנו שהמחשבות שלנו יהפכו מגושמות. ובקיצוניות השניה, אם אנחנו יותר מדי רפויים, ומשחררים, ומקבלים אנחנו גם מאבדים בהדרגה את המודעות שלנו. הסיפור הוא פליאה, סקרנות. תהייה. מה שאנו צריכים הוא לגלות עניין. ולהתבונן. אבל לא להפריע או להיסחף אחר הדבר עליו אנו חושבים. אל תחשבו על העבר, אל תצפו את העתיד, אל תהיו מוקסמים על ידי ההווה. פשוט ראו אותו כפי שהוא. פשוט הֱיו שם איתו. מחשבה היא רק מחשבה. רגש הוא רק רגש. הוא כמו בועה. הוא, הרגש יתפוצץ ואחריו יבוא רגש אחר.ואז תשאלו את השאלה (אל מול המחשבה או הרגש שעלה): אני מוכן לתרגל האם אני מוכן לשקול להכיר תודה (בדיוק) לרגש או המחשבה הזו?

כן למחשבות טובות ורגשות נהדרים קל להכיר תודה – האתגר והעוצמה זה עם כל השאר. כשאנו מתחילים לתרגל זאת, נדמה ש"התודעה מתפצלת". אנו מפתחים את מה שמכונה "הצופה", העד, היודע. המתבונן. זהו היבט של התודעה. זו עדיין בסך הכל תודעה, תודעה קונספטואלית אבל זוהי תודעה שעומדת מאחור ומסתכלת על מה שקורה כאילו ממרחק. כשלעצמה, זו אינה מציאות מוחלטת, כיוון שזו עדיין תודעה שיצרנו שהסכמנו. אבל זה כן בכל זאת שיפור עצום לעומת הדרך בה אנו חושבים בדרך כלל, כיוון שהיא נותנת לנו את המרחב לראות מחשבה כמחשבה ורגש כרגש ואז להכיר תודה בעבורם. ואז אנו יכולים להחליט האם זו מחשבה או רגש מועילים או לא. האם הם מיטבים או שאינם מטיבים.

איך אנו יודעים שזה עובד אתם שואלים?

אנו יודעים אותם כפי שהם, ולא נספגים בתוכם של המחשבות הטורדניות הפחות נעימות, המשברונים, הכעסים על או שאנו עושים משהו או מישהו או עצמנו לא בסדר. איננו מזדהים איתם יותר. ואם כן – אנו סומכים ויודעים שיש דרך להשקיט, להרגיע את הסוסים הדוברים של המחשבות

אם נְפַּתח את המודעות הפנימית הזאת, שהיא כמו מרחב פנימי, נוכל לרכב על גלי החיים. אנשים מדמים לעצמם שכדי להיות "יוגים" או "מודטים" או בהתפתחות רוחנית לפחות הם צריכים לחיות תמיד בסיטואציות מאד שקטות ורגועות, ושאם יופיעו סיטואציות סוערות וקשות הם יהיו מוצפים. זה נכון בודאי לגבי מתחילים, בדיוק כפי שזה נכון לכל אדם שלומד לגלוש על הגלים. הבת שלי סיפרה לי שבהתחלה, היה עליה לגלוש רק על גלים קטנים יחסית , אחרת הוא הייתה בקלות נופלת.  אבל היום כגולשת עם יותר ניסיון היא מחפשת את הגלים הגדולים דווקא. והיא יודעת שלא תמיד תצליח ויש לה עוד "דרך". "כשאת יודעת לשמור על שיווי המשקל, ככל שהגלים גבוהים יותר, זה יותר פאן" היא אומרת.

וואלה אותו סוד אצלי בעבודת הכרת התודה לעומקה. הסוד הוא להיות מאוזן ויציב. כדי להיות גולש טוב עליך להיות לא מתוח מדי ולא רפוי מדי, אלא מאוזן. זה גם מה שעלינו לעשות בתרגול שלנו.. אבל בסוף הכול דיבורים. צריך ליות על הגלשן כל יום. ולהתאמן.  כאשר אנו מפתחים את המרחב הפנימי הזה, הכל מקבל איכות חלומית כמעט. לא חלומית במובן של להיות ישנוני, אלא במובן שזה ביטחון מוצק, ביטחון אמיתי לחזור לשיווי משקל, הבהלה והתגובתיות פחות שולטת. יש לזה איכות כמעט כמו של אשליה. אתה כבר לא לוקח את זה כל כך ברצינות, כיוון שאתה כבר לא מעורב בצורה כל כך טוטלית עם זה.

עכשיו כשיש לנו התחושה הזו של לקיחת צעד אחד אחורה והתבוננות על החיים במידה רבה יותר של בהירות, ביטחון בחוסן הפנימי ויבכולת לחזור לאיזון, לשיווי משקל, וגם התחלה של לסמוך על כך – אנו מסוגלים להגיב לסיטואציות שעולות ברעננות ובספונטניות, במקום בתגובה הרגילה, האוטומטית שלנו, שהיא כמו לחיצה על כפתור במכונה. אנו מתחילים להגיב באופן טבעי ההולם את המצב. מאז שהיינו ילדים קטנטנים, אנו ממלאים את התודעה שלנו בג'אנק. "מחשבות זבל" (נשמע רע) נכנסות פנימה דרך הליכת רכיל, טלוויזיה, רשתות חברתיות, עיתונות, סרטים ושיחות בטלות – ואנחנו אף פעם לא מְפנִַים אותו… את "הזבל". מעניין.

אנחנו כל כך מקפידים לשמור על הבית שלנו נקי. אנו נזעקים מכל פירור אבק. אבל עם התודעה שלנו, שהיא הבית האמיתי שלנו, אנחנו לא עושים כלום. אנחנו אף פעם לא מנקים אותה.  מדיטציה היא גם ניקוי התודעה כדי לפנות מקום לדברים יותר נעימים, נקיים, טהורים.

כולנו יכולים להתחיל בכך שנקצה כמה זמן מדי יום פשוט להתבונן בשקט פנימה. הטוב ביותר הוא אם נוכל למצוא מורה שייתן לנו הנחיות אישיות, אבל יש גם השראה ברשת והדרכה בספרים. עלינו להיות נחושים. שתי העוזרים.ות הצמודים של כל מתרגל הכרת תודה באשר הוא הן הסבלנות וההתמדה.

זה לא קורה בן לילה, אבל הגמול הוא עצום. ויחסית תוך כמה שבועות. אין דבר מתגמל יותר מאשר להשליט סדר בתודעה שלנו ולרכוש הבנה של טבע התודעה. וזה מועיל לא רק לעצמנו, אלא לכולם, בכל מקום. בסופו של דבר, כשהתודעה שלנו היא בו זמנית גם עירנית וגם נינוחה וגם פתוחה, זה יכול לקרות. כל הדברים מתפרקים, ואנו זוכים להצצה אל הבלתי מותנה.  כפי שהטיבטים אוהבים לומר, ואם לא היו לנו מספיק דימויים – הרי שהתודעה שלנו היא כמו השמיים העמוקים, עצומים, כחולים.  כאשר לעיתים הם מכוסים עננים, שרק אותם אנו יכולים לראות – אנו מזדהים עם העננים הללו.  אבל לרגע אחד יכול להיות סדק בין העננים, ואנו יכולים לראות דרכו את השמיים. אנו רואים שיש שם שמיים. הם נמצאים שם כל הזמן. לא משנה עד כמה העננים כהים, השמיים עצמם אינם מוכתמים. לא משנה עד כמה העננים לבנים, רכים ואווריריים, הם אינם אלא מְיַּיפִים את השמיים.

השמיים הם פשוט שמיים. זוהי אותה תודעת שמיים גדולה אשר מחברת אותנו אל כל היצורים האחרים. תודעה השמיים הגדולה הזו אינה רק רעיון או מושג חמוד "כזה", אלא היא משהו שאנחנו יכולים ממש-ממש להגשים. באותו רגע של הגשמה אנו יודעים שאנו אותה ידיעה,  אין שם "אני", ואין שום דבר אותו ניתן לראות. באותו הרגע יש רק נקודת מבט. רמה חדשה של רוגע איזון והסכמה לקיים כטוב.  

המטרה האמיתית של התירגול היא להשיג גישה אל התודעה הבלתי מותנית, להיות מסוגלים ליצור אותה מחדש לעיתים יותר ויותר קרובות ולהאריך אותה לפרקי זמן ארוכים והולכים, עד שנמצא באופן רצוף באותו מצב של מודעות אבסולוטית לא-דואלית. אז נהיה אנשים מכירי תודה בשורש חיינו. נהיה בודהות. נהיה מעריכים מכירים ומוקרים. זוהי המשמעות של להיות אדם בעבודה.  

עוד בנושא...

מיהו אדם מכיר תודה (ומהו אורח חיים של הכרת תודה) ביהדות ולפי המקורות
 אחד הדברים שאני מתמודד עימם כל בוקר, כל יום, במהלך היום, בעליות ובירידות של החיים זה "מיהו אדם מכיר תודה", אותו אחד או אחת שעובד...
היה טוב ולא ידענו כמה
המשפט שלך היכה בי. הולך איתי כל יום בימים באחרונים "היה טוב ולא ידענו כמה..". שלחתי לילדים, לליאת. ביקשתי שיעצרו דקה. 4 חודשים אחורה בזמן, שנסענו דרומה,...
מה ההבדל בין הכרת הטוב לאנשים להכרת תודה לאלוהים (ואיפה נכנסת הכרת תודה רוחנית)?
זה הולך להיות מעניין. אני עוסק הרבה בהכרת תודה אזרחית-חילונית ונשאלת השאלה איפה נכנסת הרוחניות, ומה ההבדל בין הכרת הטוב לאנשים להכרת תודה לאלוהים? שלושה...