נצר אחרון – הכרת תודה מכאיבה

אבא סיפר לי על רבים מהחיילים שבאו מהמלחמה ומתו במלחמה כאן. גיבורי שואה או רועדים או גאים. הלומים ומקווים. מה מרגיש אבא שלי ושכמותו שאיבדו את כל משפחתם בשואה ועלו לארץ, לחמו, שרדו או לא שבו.

בליל קרב אחד באפריל 1948 במשעולי הקרב על הקסטל – אבא לא עמד בזה. נלחם על חייו. ויצר אותי.

חטיבת הראל שלו זכתה בתואר לדראון של החטיבה בה נהרגו יותר חיילים במלחמת העצמאות באופן יחסי מכל חטיבה אחרת." 418 חללים מתוך כ 1200 חיילים סה"כ מחציתם גיבורי הזוועות מאירופה.

כל חייל שלישי בחטיבה נהרג.

ממקום צנוע. בין אם במחילה או בהכרת תודה, נפשו של אבא יצאה יום אחד למפקדו, כך שיתף אותי: "איני יכול לצאת היום לקרב. אני ניצול יחיד ממשפחתי. אנא אל תשלח אותי לקרב". 

אבא מספר שרבים כתבו מכתב והותירו אוד בידו. הם לא שבו מאותו לילה. והוא ושארית הפליטה המועטה מהיחידה קברו את אחיהם. כאן בבית הקברות בקרית ענבים. אל מול המשלט שבו פיקד עליהם הקצין הצעיר יצחק רבין. מפקדה הראשון של החטיבה היה יצחק רבין בן ה-26, שלימים יחליפו יוסי טבנקין, כאשר רבין עם יגאל אלון לחזית הדרום. 

רבים מספרים את סיפור הכרת התודה על זה שנפל בקרב, ליבם זועק. אני מחריש את סיפור עלילת הגבורה של אבא. אני כואב את הכרת התודה יום אחד בשנה, שעה שאני נזכר שאבא מחל על כבודו וביקש שלא לצאת לקרב, שממנו גם לא שב.

רבים רבים לא זכו לקבר שאותו מבקרת המשפחה, וקבר שלא ביקר אותו אולי איש מבני דמם. ואני כמו אחרים נותרתי להזכיר את שמותיהם ולבקרם. להכיר את נפשם. לכבד את גדולתם.

היום לראשונה, בלב ונשימות פתחתי את עמוד יזכור ואת כל נופלי חטיבת הראל. חלקם לחמו עם אבא.

בחרתי לספר כאן על חלל אחד הינו ניצול שואה שלא נותרו קרובי משפחתו לספר עליו.

"נצר אחרון", כך קוראים להם באתר: חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.

וזהו סיפורו של אדם שאיני יודע, ויודע הרבה.

שמואל (בונדי) הירש
בן אלדר מרדכי

נפל ביום כ"ג באייר תש"ח (01.06.1948)

בן 19 בנופלו

מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי הר הרצל

סיפור חייו 
שמואל, בן מרדכי (אלדר), נולד ביום ז' בניסן תרפ"ט (17.4.1929) ברומניה, בעיר טמורש שבטרנסילבניה הצפונית. למד בבית ספר עממי והמשיך לתיכון בעירו.

בטמורש – שהיוותה את אחד המרכזים היהודיים החשובים בטרנסילבניה, חיו כ-5,500 יהודים. בספטמבר 1940, שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, סופחה העיר להונגריה. מצב היהודים החמיר עד מאוד: זכויות האזרח הבסיסיות ניטלו מהם, והגברים נלקחו לפלוגות "שירות העבודה" של הצבא ההונגרי.

אחרי כיבוש הונגריה בידי הגרמנים ב-19 במרס 1944 היו יהודי טרנסילבניה מן הראשונים שתוכנית "הפיתרון הסופי" הופעלה עליהם. באביב 1944 נצטוו יהודי טמורש לעבור לגטו, שהוקם במפעל לבנים בפאתי העיר. המקום היה צר מלהכיל את כולם ורבים נאלצו ללון תחת כיפת השמים. זמן קצר לאחר מכן שולחו היהודים בשלושה משלוחים לאושוויץ.

כל משפחתו של שמואל נספתה בשואה. רק הוא שרד בדרך לא דרך. מיד בתום המלחמה שם פעמיו לארץ ישראל, ולאחר דרך חתחתים הגיע ארצה ביום 26 באפריל 1946, במסגרת "עליית הנוער", והצטרף לחברת הנוער בקיבוץ רמת יוחנן. הוא קיבל הכשרה חקלאית, התערה בחברה והסתגל לחייו החדשים.

שמואל גילה כושר עבודה ומסירות בלתי מצויה, ונענה בהתלהבות לכל תפקיד במשק. מלא הערצה היה לחלוציות הראשונים. נכונותו להתייצב לכל קריאה במשק, בכל זמן ובכל שעה, הייתה בפי כל לתהילה עד כדי תמיהה – הייתה זו תופעה שחברי הקיבוץ טרם נתקלו דוגמתה.

שמואל היה סגור מטבעו ונחבא אל הכלים, ולא רבים הכירוהו מקרוב. מדריכתו מאותם הימים מעידה: "אחד הקווים האופייניים של שמואל הייתה הדחייה העקשנית של כל תשומת לב מיוחדת, של כל טרחה למענו. הוא היה תמיד מוכן לעשות ולטרוח למען אחרים, למען החברה, למען כל איש שנזקק לו, לעזרתו. הוא לעצמו לא דרש כלום. להפך. כל מה שעשינו למענו, כאילו בייש אותו, כאילו דחה מעצמו. רק מי שהכיר אותו ידע שלמרות הדחייה העקשנית הזאת של כל עזרה וכל תשומת לב, זקוק היה – אולי יותר מכל אחר – לאהבה ולידידות. וכל סימן קל של תשומת לב ורגש חם נרשם עמוק עמוק בנפשו ונשאר טבוע בלבו לעולם".

כבר בראשית המאורעות שבישרו את מלחמת העצמאות הצטרף שמואל לפלמ"ח. חברי הקיבוץ מספרים כי התגייסותו הייתה "פראית" ממש, והשתקנות שכה אפיינה אותו הפכה לפתע להתפרצות של רגש: "אינני יכול אחרת, אני מוכרח להתגייס!" טען בלהט. אסיר תודה היה בעד החום, האהבה והדאגה שהביעו כלפיו בשעת הפרידה.

שמואל עבר אימונים במסגרת הגדוד השישי ("ירושלים") בסדום, וכבר שם השתתף בקרבות. אחרי כן עבר לחזית ירושלים וצורף ליחידות הגדוד הרביעי ("הפורצים"), שפעל תחת חטיבת "הראל" – חטיבה מספר 10 ב"הגנה". השתתף בכל הפעולות סביב לירושלים, גילה אומץ לב והצטיין בתפקידו.

בסוף אפריל 1948 נפצע בקרב קטמון מרסיס פגז בראשו ובעיניו והועבר לבית חולים, אך ברח משם לפני שהחלים כדי להצטרף שוב לשורות הלוחמים ולקיים את סיסמתו: "ללחום". שמואל היה בין הראשונים שפרצו לעיר העתיקה לאחר כיבוש הר ציון (19-18 במאי 1948). בכל הקרבות גילה אומץ לב נדיר, מסירות לחבריו הלוחמים ודבקות עיקשת במטרה.

בתחילת יוני 1948 השתתף שמואל בקרב הרדאר. הרדאר (כיום היישוב הר אדר) היה מחנה צבא בריטי ששכן על פסגת הר נישא בהרי יהודה, בקרבת היישובים מעלה החמישה וקריית ענבים. באפריל 1948, בעת מבצע "יבוסי", הסבו חיילי הלגיון הערבי אבדות כבדות ללוחמי חטיבת "הראל" בעת שאלו חשו לעזרת חבריהם בקרב נבי סמואל.

עם נסיגת הבריטים וחיילי הלגיון ממחנה הרדאר, במחצית מאי 1948, נכבש המקום בידי לוחמי הפלמ"ח והחזקתו נמסרה ללוחמי חטיבת "עציוני". אולם ב-26 במאי 1948 נכבש מחנה הרדאר על ידי הערבים, לאחר התקפה עזה של כוח מצבא הפלישה הירדני שהסתייע בשריון ובארטילריה.

ניסיונות הירדנים לקדם שריון מהרדאר לעבר קיבוצי הסביבה אמנם נבלמו בו ביום, אך עם זאת התעורר החשש שהירדנים ינצלו את הצלחתם, יכבשו את מעלה החמישה וקריית ענבים ובכך יחסמו גם את הדרך לירושלים העוברת בקרבתם. לפיכך הוחלט לעשות ניסיון נוסף לכבוש את המוצב.

ההתקפה החלה בליל כ"ג באייר תש"ח (1.6.1948), אך כשלה מול ביצורי הירדנים. שמואל נותר המקלען היחידי בשעת הנסיגה, וקצר באויב עד שנפל.

בן תשע-עשרה שנים בנפלו. גבעת הרדאר נשארה בשליטת ירדן ובתום מלחמת העצמאות החלו סריקות אחר שרידי החללים. גופתו של שמואל נשארה בשדה זמן רב, עד שנאספה בידי הרבנות הצבאית. הובא למנוחת עולמים בקבר אחים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949).

חבריו ברמת יוחנן ספדו לו: "שמואל, תמיד אתה אתנו. האוהל אשר בנית בידיך אחרי יום עבודה יהיה לנו לסמל בעבודה, ומעשיך ופעולותיך יהיו לנו לסמל במלחמה. תמיד נזכור אותך. דמך רותח בעורקינו. תמיד תשמש לנו כדוגמה לטוב-לב, לענווה, לחברות ולמילוי תפקיד. נזכור את מעשיך ונמשיך".

שמואל הונצח בחדר הזיכרון של קיבוץ רמת יוחנן.

טוראי
דן-ארנסט שטרן
בן קטרינה ואלפרד

בן קטרינה ואברהם (אלפרד), נולד ביום ל' באדר א' תרפ"ז (4.3.1927) בברלין, בירת גרמניה. למד בגימנסיה היהודית בברלין עד שנת 1940. באותה שנה – והמלחמה כבר נטושה בעולם – זכה לעלות לארץ יחד עם אחיו במסגרת עליית-הנוער. עם הגיעו התקבל לכפר-הנוער בן שמן והשתלם שם במשך שנתיים בלימודים כלליים. דן רצה להתמחות במקצוע המלונאות והתקבל לשנתיים כמתלמד לפנסיון בודנהיימר בחיפה. בשנת 1944 – כשלא נתקבל לצבא הבריטי בשל היותו צעיר מדי – התגייס לנוטרות. בין השאר שירת גם בגבעת חיים, שם נאסר בשעת חיפוש נשק והועבר ללטרון. משם חזר להשתלם במקצועו. בשנת 1947 נודע לו בראשונה על גורל ההורים ויתר בני משפחתו. האב היה בין קרבנות מחנה-ההשמדה אושוויץ והאם נותרה בחיים. הוא ואחיו הקדישו את כל מאמציהם להעלאת אמם לארץ, אך לא ניתן לו עוד לראותה בחייו.

דן התגייס לצבא במרס 1948 והתאמן בגבעת שאול, אימונים צבאיים וחקלאיים כאחד. משם הועבר לגדוד "הפורצים" של הפלמ"ח בחטיבת "הראל". השתתפותו הראשונה בקרב היתה בנבי-סמואל. לקראת סוף אפריל 1948 נערך בגזרת ירושלים מבצע "יבוסי", שנועד ליצור רצף טריטוריאלי עברי בתוך העיר ובין ירושלים ליישובים שבצפונה. לצורך המבצע הועברה חטיבת "הראל" לירושלים ובליל 22-23 באפריל 1948 יצאו כוחותיה לתקוף את שועפת, בית-איכסא ונבי-סמואל. תנועת הכוח לנבי-סמואל ארכה זמן רב וההסתערות החלה עם שחר. נוכח אש האויב נאלץ הכוח לסגת ובנסיגה הקשה לאור היום היו נפגעים רבים. בקרב זה נפל, ביום י"ד בניסן תש"ח (23.4.1948) והוא רק 30 יום בצבא. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים. בן 21 היה בנופלו. 4 חודשים אחרי נופלו הגיעה אימו לארץ.

נפל ביום י"ד בניסן תש"ח (23.04.1948)

בן 21 בנופלו

מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי קרית ענבים