יותר מאשר סיפור של הכרת-תודה. זה אומץ להכיר באהבה

בימים אלו אני מאבד חבר. למעשה התחלתי לאבד אותו לפני כמה שנים. הוא היה החבר האחרון שזכיתי לו.

הכול מתחיל בזוגיות מפוארת באמצע שנות ה 40. פתאום באמצע החיים הפך מחבר ל"באדי" אמיתי שלי. שותף סוד, איש עצה, מכיר את נימי נפשי. אני מרגיש טוב לדבר עימו על הכול. להראות רע ולהרגיש עם זה טוב. והוא עימי.

את הקרובים באמת, החברים, חברי נפש… אנו צוברים במשורה. אולי בימי הנעורים, לעיתים בצבא, ומעגל כמעט אחרון, נואש, בלימודים או בטיול שאחרי הצבא.

אני פוגש אותו בגיל 46 בסדרת סדנאות להתפתחות אישית או איזה שם שניתן לסדנאות הללו.

אנחנו מתאמנים ביחד, לומדים בעל-פה. זוג חברים בני בוגר-עשרה. לא "משחקים אותה" אחד כלפי שני כאילו הכול מושלם בחיים. חופש מלא. ביטוי עצמי. יודעים להעריך אנושיות, ואת ההתמודדות של היומיום, משריינים אופטימיות אחד לרעהו. בעיקר רוצה לומר הוא לי.  הוא נותן הזדמנויות סדרתי. מחבר אותי בעסקים, מאמין בי.

האם צלחתי לתת לו חזרה באותה בקלילות שהוא נותן לי.

הוא מהנדס. חוכמתו צרופה רכות וגמישות אך גם תכליתית עינינית ומדוייקת. אצלי הרגש מתערבב עם מחשבות ודימיונות. אצלו הרגש עובר לפסים של עשייה ופתרונות. קורטוב של פשוט. קל.

אשתו אוהבת. ילדיו נוגעים, חשים. הזמן אוזל. לא סרטן אלים. אדוה של שכחה נחה על המיינד. אבן במרכז שמתפשטת גלים. זו לא המחלה הנוראה. זו נוראה אחרת. חשאית מתגנבת.

בהכרת תודה אני מצווה להביט מבחוץ לי. ומה אני רואה?

יותר מאשר סיפור של הכרת תודה. זה אומץ להכיר באהבה.

(יעקב לוי. חבר, ידיד, מדריך אוהב בחר לסיים את ביקורו כאן 3 שנים לאחר שהתגלתה אצלו מחלת האלצהיימר. יעקב בחר בתהליך הדיגניטס בשוויץ. עטוף באשתו חגית, שלושת ילדיו שחר אסף ושירה)