תפריט
האם יש משהו החלטי בניטשה או לאו? ומה יש בתורת שתורם לתרגול אורח חיים של אדם מכיר-תודה? נדמה כי יש מעט הוגים ששמם נישא בפי כול כמו הנ"ל, אך לא תמיד בהקשר שמעבר להודעתו על על מותו של אלוהים.
ניטשה אומר הרבה פעמים דבר והיפוכו. נדמה שהדבר היחידי או העיקרי שיש בו "אולי" אמת, זה שאין אמת. ניטשה טוען שהחיפוש שלנו אחר האמת, זו אשליה במקרה הטוב ומעשה נלעג במקרה הפחות מזהיר. בלשון של היום "זו פריבילגיה של מפונקים". אנחנו כמו "פורפרות" מתים למצוא איזו משמעות לקיום שלי, של העולם. שלא באנו סתם. שלזכיות שלנו בחיים הללו, לכאבים, לאסונות יש גם תכלית. ואם אכן כן, אזי מהי התמונה הגדולה שיוצרת את זה. יד שמכוונת, שיש שמה מישהו, משהו…?
אבסורדי. איך זה יכול להיות שאני כאן 200 שנה בעידן של אחרי שאלוהים מת, פוסט ההשכלה. כבר אין אמת אחת של הדת, אין אלוהים המשגיח בשמיים, שמעניק שכר ועונש, ושעושה סדר, גם שאין סדר – ואני, אולי אנחנו – מתקשה להסתדר בלי "איזו אמת", בלי שאיזה משהו אוטומט בשכל שלי (שיודע שאין אלוהים) ממשיך לטרטר. מה יש לנו כבני אדם בתשוקה הזו לדעת שיש משהו גדול מאיתנו.. גם אם אנחנו חילונים אפיקורסיים?
מותר כבר לא להיות דתי (מה שלא נתפס עד לפני 200 שנה), לא חייבים להאמין באלוהים, קיבלתי ירושה של בן של פליט שואה עם נימוקים לסנגר על עמדה זו. ומה רובנו עושים מאז…? מחפשים את אלוהים. (או שזה רק אני)
היום יש לנו אלוהי החוק, אלוהי המוסר, וכוכבי הזמן הזה הם אלילי המדע והכסף. ניטשה קרא להם צללי האל. ענני עבים בשמיים. אנחנו פשוט לא מסוגלים לעמוד בזה שאין לנו אלוהים, מצע נפלא לכל חוג קבלה, שיעורי העצמה, מנטורים, מסעות אחרי צבא, ותורות זן. טיפוח אישי. רוחניות.
אז על פיך ניטשה. כן… הכול סתמי. החלק הגשמי-בהמי שבנו מסרב להכיר שאנו חיה שמחפשת תכלית, והחלק האלוהי מתנגד לכך שאין שום משמעות (ואין שום משמעות שאין לזה משמעות) ומקפיד לשמר זאת כקושייה רוחנית.
טוב. בוא נסכים.
חוקרי מוח דהיום, בהינתן למצדדים בתזונה מהמדע, מאששים כי חלק מהידיעה שלנו כבני אדם, הינה מולדת עם הגעתנו לעולם, מוטבעת בנו, "במוחנו" ולא בהכרח נרכשת. חומסקאנים מציגים כי אנו נולדים עם אידיאות, תבניות ידע של שפה ברמה מוחית והחינוך והחשיפה היומיומית מאששים אותם עד גיל חמש לערך.
ניטשה שיחרר אותנו מהצורך בגאולה. "אל תחפשו אלוהים חדשים" משהו גדול מאיתנו שלטובתו ולמענו עלינו לעבוד כל חיינו. הכול מקרי, הכול זה חיפוש נואל. איפה זה שם אותי, אותנו? בין פטטי למנחם. רגע פרידריך.. אתה אומר בעצם שאנחנו כאן סתם?
כן!. וכל מה שנותר לנו זה "לרקוד על פי תהום".
לא מסוגל. לא מסוגל לקבל את זה ואל תעצבן אותי. הקונספט של אין משמעות (לכלום) ואין משמעות ש"זה" חסר משמעות – מדליק. אני קולט אותו. עשיתי קורסים ואני מקבל את זה!. שאני בתוך זה אני בהארה, בחופש, קולט לגמרי.
נשבע לך שאף פעם לא חיפשתי את משמעות החיים או מה מטרת החיים. אני בעיקר נאבק בשדים של לא יכול, לא רוצה, או דווקא הלוואי ו.. והייתי רוצה. אז מה אתה נותן לי ניטשה? ליצוק בריק, פתוח, ספייסי, את החיים שלי לתוכו.
אז קודם כול ברור לי ש you could not care less בהתייחס לשאלתי האחרונה. זו המהות.
צמד מושגי המפתח במשנה שלך – מבדיל בין הרצון הנפסד לכוח חומרי-פיסי (kraft) לבין עוצמה רוחנית (macht), שהיא סימנו של האדם החופשי באמת, אותו היפר-אדם, המשוחרר מאזיקים של רכוש, מה אומרים עליי, מוסר וכיוב'. "תכונתו העיקרית של העל-אדם היא יכולתו לרקוד על פי תהום ולקבל את החיים כפי שהם, בצורתם הגלמית, הבלתי מעובדת: עיוורים, חסרי משמעות והיגיון ובלתי ניתנים להכללה, ולו מן הטעם הפשוט ש"אין דבר כזה – הדרך".
"לרקוד על פי תהום" שלי היא עבודת הכרת תודה. יומיומית. עמוקה. אזרחית-חילונית-מסורתית. החיים קורים. המחשבה שאם החיים קרו עד עכשו. הם יקרו ככה תמיד. היא באמת הרובד הכי פתטי שלנו כבני-אדם. בעומקה הכרת תודה בתרגול יומיומי פשוט נועדה להנכיח לנו שה"בוקר טוב" מבן הזוג לפני שהלך, הנסיעה הבטוחה לעבודה, המשכורת שנכנסה ב 9 בחודש, הקופאית שמעניקה שירות אדיב – וגם השמש שזורחת הבוקר הם לא מובטחים.
"לרקוד על פי תהום" מתפרש היום כ"אני אני אני". ממש עכשיו.. האם יכול להיות שבפסגות בהוטן ללא חשמל ומים, בלי מבחר ונעליים אנשים יותר מאושרים מהבופה הענק שקיים לרוב אזרחי תל-אביב וגוש-דן. אנו מתקשים לחיות בלי איזה חיזוק חיובי, לייק או השראה שאנו נותנים למישהו. מצטלמים בסלפי, מעצימים את ילדינו ומתערבים בחיי בית הספר. החיים שלנו תותים. אנחנו עולם מערבי חופשי, ועדיין – גם שיש כתבות על רמות האושר הסובייקטיבי – חצי מהאנשים סובלים, שלא לומר חווים אומללות, למרות השפע.
לרקוד על פי תהום, של ההיפר-אדם זה לא לחשוב שהריקוד נמשך לנצח, להבין שאנו כפסע בין להמשיך לאורך הצוק הנפלא הזה לבין למעוד או לקבל דחיפה או שסופה תשטוף אותנו או מי מיקירינו.
האם טיפוח אורח חיים של אדם מכיר תודה היא הפתרון לכול? לא
האם דרך חיים של אדם מכיר תודה ביומיום היא המענה לסבל, לדאגה, לקנאה? ברור שלא
האם הכרת תודה בשבילי היא האלוהים החדש? אם כן, עליי להיפתר מכך.
הכלי של הכרת הקיים כטוב – הכרת תודה ביומיום, כתרגולת חיים היא רק כלי אחד, אולי לטפח את תכונתו העיקרית של העל-אדם היא יכולתו לרקוד על פי תהום – ולקבל את החיים כפי שהם, בצורתם הגלמית, הבלתי מעובדת: עיוורים, חסרי משמעות והיגיון ובלתי ניתנים להכללה, ולו מן הטעם הפשוט ש"אין דבר כזה – הדרך".
תודה פריד יקר. אתה ממש לא התכוונת. ולא רצית שיקשיבו לך או יתייעצו איתך. בטח לא אני.
