הכרת תודה בקונצרטו טבע

קונצרטו להכרת תודה – אריה רוטנברג

יצאתי מהחדר שלו, ירדתי למטה במסדרון, פונה ימינה למגרש חניה. אף פעם לא אהבתי את המגרש הזה. הפעם זה היה לי למרגוע. אני קורא את העמודים הראשונים של הספר והדימוי הזה נשאר איתי כמו מתנה לאורך שנים.

בספר אריה, שזיכה אותי לבוא אליו אחת לשבועיים, בימי רביעי אחר הצהריים, קרלו שטרנגר, פרופסור, פסיכולוג חבר אריה ואריה כתבו: תמונה שבעצם נשארה איתי לא מעט שנים בראייה לאחור היא ממש נתנה לי פתח לחיים בטח לחיים חדשים. כמה פשוט.

אני נוסע אחרי רכב במרחק של 10 מטרים, לפני 12 מטר. בתוך ואדי גדול בתוך אזור. אני זוכר שזה אזור פתוח,  משהו כמו אזור הצפון בדרכי לכרמיאל, או לכל מקום אחר – והנה כאשר אני צמוד ל"טוסיק" של הרכב – כך אני זוכר את הדימוי הזה, אני קודם כל הוא מתעסק בעיקר בזנב של האוטו לפניי. ואני לא רואה את כל המרחב מסביב.

אין לי את הזמן והנחת אין לי את היכולת לראות. לא את תמונת המבט המאפשרת עקיפה. לא כל שכן, את כל "הירוק" מסביב, קצת מים פיסת שמיים ,בתוך הכביש הריק הזה. מעבר לרכב לפניי יש מעט רכבים, ואם אני מאט קצת, ונותן למרחק לקבל טריטוריה מסוימת, קורה עוד לי עוד דבר. אני פחות לחוץ והדוק: על לראות, על מה לראות, על מה קורה בדיוק לפניי… ובעיקר יש לי את ההזדמנות להסתכל בפרספקטיבה רחבה.

זום אין זום אאוט. ככה. Zoom-In, Zoom-0ut. היום מטבע עובר לסוחר. שחוקה. נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהסיור הזה נגע בי נגע בחיי.

"למה שלא תחיה פעמיים" היה הספר אעריה העניק לי במתנה. העמודים הללו מסתבר נשארו אצלי עד היום רק שאת הספר אני לא מוצא.

זה היה ב 2008 ואני מחפש את דרכי. עשיתי תפקיד אחד. עשיתי תפקיד שני. אני בן 43. משהו לא מסתדר לי.

למה שלא תחיה פעמיים של קרלו שטרנגר, אריה רוטנברג (מתוך: מקום להכרת תודה)

אבל אני זה לא הסיפור. אריה רוטנברג איש. פועל. בונה. מוכר. הוא הסיפור שלי.

תרגולת, בטיפוח אורח חיים של הכרת תודה, והיא נכונה לכל מצב בהכרת תודה וטיפוח המבט ל"קיים כטוב", היא בתקופות מסוימות, אם אפשר שזה יהיה דרך קבע, זה מופלא זה לעצור לרגע, או אם זה להרים טלפון או לכתוב מכתב של ראיית הטוב, לאדם שעברנו דרכו. הוא עבר דרכנו. שהשפיע עלינו שנתן לנו מתנות שאולי הוא ידע עליהם ואולי הוא לא יודע עליהם.

אריה רוטנברג היה אדם כזה הוא עדיין אדם כזה.

מה היה שם?

והנה אחת לשבועיים אני מוצא את עצמי מתארח במשרד של אריה ברחוב יגאל אלון 156.

היו הרבה דברים השיר הרשימו אותי אצל אריה. נקודה. למעשה כל פעם שהייתי צועד לפגישה, של למידה, של חברותא, של הרחבת הדעת, של שיחת חולין, להתכנס מהאגו היודע, לינוק מניסיון האחר, מקשיב לאדם בוגר ממני, יכולתי להיזכר בפעם הראשונה שצעדתי במסדרון ברחוב יגאל אלון 156. 12 שנה קודם לכן, צעדתי בפעם הראשונה במסדרון הזה, מלא- התרגשות, מסנן בגאווה בראשי את השם "קשר בראל". קשר בראל, שותפיו ואריה רוטנברג מצד אחד ומושיק תאומים וגיתם, מצד שני בוודאי עוד אושיה או שתיים, הם מובילי ענף הפרסום. האגו שלי נמלא אויר.

והנה. בתחילת הדרך. הנה אני לוחץ על הכפתור של קומה מספר ארבע ואני נמצא בחדר הישיבות "שלהם". מעוז מיוחד, ריהוט יוקרתי. בחדר הישיבות אז בעיני דימיוני, זה היה המשרד הוא החדר המפואר ביותר (בעולם המושגים של היום בוודאי הנחשב הרבה יותר צנוע) והנה אני לוקח את הכבל הארוך, ומחבר אותו מהמחשב הנייד, מרחק שישה-שבעה שמונה מטרים עד לנקודת הטלפון הקווית של "בזק" וממתין לרעש של הפיצצצצ', זה של חיבור אנלוגי באינטרנט של תחילת שנות ה-90, כדי לחלוק מעולם ממשנתי, עולם הבאנרים, וואלה, הפרסום האינטרנטי כפי שהבאתי אותו,  שמאלה, ימינה מסביבי קבוצה של פרסומאים, מנהלי קריאטיב. הגשמה של הרצון לקבל לעצמי.

והנה עכשיו  והנה עכשיו אני נמצא  אצל אריה והוא שואל אותי: תגיד, מה לדעתך היה המקור להצלחה של מה שעשית (אז בוואלה). ואני אומר לו שלקחתי את מה שידעתי על מדיה מסורתית והכרזתי כי זו בסך הכול התאצה: "כולה עוד מדיה" עסקית פירסומית כך נהגתי לומר.

והנה עוד רגע קיבלתי את אשר ייחלתי ומשקלו זהב.

יש יגידו, ואני כתלמיד, יושב אצל מורו, כחניך השותה מחוכמת רבו, יושב אצל אריה, בחדר, משוחחים כאחד האדם מסתכלים על החיים מזוויות שונות. מדריך לחיים אריה מוציא באותה תקופה את הספר של למה לא לחיות פעמיים אותו ספר שלו ושל קרלו.

התודה שלי לאריה אם היא מקום אחד מרכזי. אני זוכר שאחד הדברים המיוחדים בחדר של אריה. זה שלא היה השולחן מסורתי של מנהל. ומאחוריו כיסאות עובדים. אלא כסא בר ושולחן עבודה גבוה. בלטה העובדה שאריה בחלק גדול מהזמן שלו עשה הקדים את זמנו. או שבעצם זה הגב שלו שכאב.

אבל שיחות נעימות לא עושים בעמידה אלא בישיבה על הכורסה שבעצם כל פעם אנחנו נוגעים בנקודות אחרות בחיים ואני שתמיד שמייחל בחיי, למורים, מדריך ואפילו גורואים, אין מאושר ממנו זכיתי בך אריה.

ואז אריה עונה ספק תוהה: תגיד יכול להיות שלא קוראים לזה להעתיק. אתה לא עושה me too. אתה הביטוי של המשפט "לך בדרך הצדדית – עם כלים של הדרך הראשית".

באחד האמשים, כדרכי, יום שבת מוקדש שניתן לקריאה. ואני מעמיק לאט-לאט, בפרקים של "אושר מתמשך בעולם משתנה" של הדלאי למה ודזמונד טוטו (למעשה כתב את הספר דאגלס אברהם שישלים שלישי המופלאה של בודהיסטי נוצרי …ויהודי). אני מגיע לפרק השיא שמדבר על שמונה אבני היסוד של האושר, כפי שמסתכלים עליהם שני ענקי רוח אלו –  בזמן טוב מפגש הפסגה שלהם שם בדרמסאלה הודו. עוד ספר על אושר? כנראה שפשטותו מראה לא.

ואבן היסוד על פי שניים. הלבנה הראשונה בבניין האושר (שאני קורא לו טיפוח אורח חיים של הכרת תודה) היא הפרספקטיבה. נקודת המבט. היום זו בעיקר תזכורת עבורי. קריאת השכמה לנהל את ההשקפה על החיים. אז זו הייתה תגלית עבורי האפשרות של Zoom-In, Zoom-0ut היא שורש העבודה.

עוד בנושא...

המורשת המרגשת של תרגול התודה של דייוויד סטיינדל-ראסט
דייוויד שטיינדל-ראסט, דמות ידועה בתנועה העולמית לשיטות הכרת תודה, דגל זמן רב בכוח הטרנספורמטיבי של טיפוח הכרת תודה בחיי היומיום. מסעו, שחצה את תחומי המסורת...
ההשפעה העמוקה של הכרת תודה על המוח: עיבוד מעמיק והקשר ליומיום
הכרת תודה, המתוארת לעתים קרובות כהרגשה העמוקה והעקבית של הערכה או תודה, או תכונת אישיות הייתה נושא למחקרים מדעיים רבים המתמקדים בהשפעתה על רווחה. במקור...
הנפש הפצועה של הכרת התודה
הנפש פצועה. המילים בודדות. מתבלבלת עם כאב, וכעס, ובלבול. וחוזר. יש כאלו שנפשם לעד תבכה אובדן קרובים שנפשם מצולקת קהילות שליבן שרוט מבלים שגופם קפא....