תפריט
אם אנו יצורים החבים חובות לאחרים, חיים ומתים כאחד, עלינו לקחת בחשבון את טיבן של אותן חובות, הן באופן אינדיבידואלי והן קולקטיבי. עלינו לקחת בחשבון מה תהיה המשמעות של הכרת תודה (או העדרה) לבניית וקיום של תרבות, התארגנות חברתית, העבודה הכלכלית וניהול הפוליטיקה שלנו.
עם זאת אנו נוטים להיות הרבה יותר כפויי טובה מאשר מכירי תודה. לא רק בתקופת המקרא. ביחס לתקופתנו, כבר בשנת 1930, הפילוסוף הספרדי חוזה אורטגה ג'זט (Gasset) ציין כי גברים ונשים מודרניים מתאפיינים, בין היתר, ב"כפיות טובה רדיקלית". זאת גם בהוויה היומיומית ויותר מכך, ג'זט חקר והבליט את חוסר הכרת התודה לכלכלה הסובבת אותנו, מקרוב ורחוק.
בכל הקשור ליומיום, טענה כזו עשויה להיענות בהתנגדויות ברורות. יהיו כאלה שיחשבו בעיקר על נימוסים: "לימדתי את ילדיי לומר בבקשה ותודה, והם בדרך כלל עושים זאת" או "אני מרגיש שהסביבה שלי ואני נוהגים בתודה אחד כלפי השני". יהיו כאלה שחושבים במונחים אישיים: "יש לי בית נחמד, מכונית חדשה וסירה. בטח. אני מלא תודה." או שיהיו מי שחושבים במונחים של האומה: "אנחנו חיים במדינה עצמאית, וואלה זה לא מובן מאליו, אני מכיר תודה". עם זאת, למרות ששפת הכרת התודה אינה מתה – ורחוק מכך – משהו יסודי חסר. משהו אינו תקין.
החברה המודרנית האמידה, הטכנולוגית ומוזנת היטב, שלנו, מתנדנדת בין שביעות רצון עצמית זחוחה לבין ייאוש משתק. זה נכון, כהערה מינורית לומר, כי כל אימת שאסון טבע כלכלי, פוליטי או טבעי מתרחש, ולפחות מפעם לפעם נשמע בחברה, ששיחת הכרת התודה עולה וצפה, ומייד אחר כך דועכת. משמעות גישת הכרת תודה, היא יותר מנימוסים טובים; זה אומר יותר מההנאה הכרוכה ב"הרבה דברים נחמדים"; וזה בטח פירושו יותר מסתם הקלה שהצלחנו לברוח, או לפחות לשרוד, מהמשבר האחרון. אלה עשויים להיות ביטויים של הכרת תודה או תזכורות מוצלחות לדבר האמיתי, אך הם אינם שוכנים בלב הכרת התודה. ברגע שנתחיל לצלול אל משמעות הכרת התודה, אנו נדרשים לשקול את מטרת הכרת התודה. אני יכול וצריך להיות מכיר תודה להוריי על הטיפול והטיפוח שהם סיפקו לי (בהנחה שהם עשו זאת). אני יכול וצריך להיות מכיר תודה לחבר שהיה מוכן לעזור לי בתקופה קשה. אני יכול וצריך להיות מלא תודה להיותי חלק מקהילה של אנשים שאכפת להם זה מזה ומחפשים את הטוב ביותר אחד לשני. אני יכול אפילו, להיות אדם מכיר תודה לאל, שעשוי להיות קשור יותר עם קיומי, יותר ממה שנראה לעין. מה שעובר היום בהכרת תודה הוא לרוב תחושת רווחה מעורפלת. זו תחושה של רצון טוב ללא מושא ברור, ללא מטרה בהירה. אך האם אנו יכולים לומר "תודה" כשאין מישהו, חי או מת, צומח או דומם, אליו אנו מכוונים המילים? בלי מושא, נראה שבסיסה של הכרת התודה, נוטה "ליפול" למדרון הסיפוק עצמי (אני..אני..אני). בסיפור על "האיש במראה", ג'ק הורנר מעצב דמות שקרית, שאינה משקפת לו את המציאות. ואני מברכים את עצמנו על חוכמתנו, הפקחות והמוסריות שבנו ואפילו הצלחותינו. האם אין זו דרך סוטה של הכרת תודה, המעידה על מצבנו, בחברה דהיום, בה לא בטוח שאנו מבחינים בין הכרת הטוב האוטנטית לבין מעין העתק חיוור וקלוקל שלה.
על-פי מילון מרים-וובסטר, הכרת תודה היא "מצב של מלאות תודה" וגם הכרת-תודה מוגדרת כ"הערכה של היתרונות שהתקבלו". הכרת הטוב נגזרת מהגדרה הלטינית Gracia, שיש לה מגוון של משמעויות, כולל חן, קסם, יופי, אהבה, טובה, הודיה, וכמובן, הכרת תודה. באנגלית העכשווית שלנו, רוב המשמעויות הלטיניות נעלמו. נותרנו עם מילה שדומה למדי בשימוש מודרני: Gratitude, ששורשיה בפירוש האנגלי הישן לתודה.
באופן המעמיק "הכרת תודה" (Gratitude) הינה הרגש פנימי מלכתחילה, נטייה אינדיבידואלית ונטייה חברתית לעולם המזכירה לנו שאנחנו לא לבד. אנחנו לא יצורים בודדים שאינם קשורים לאיש. במקום זאת, הכרת הטוב – תמיד – מצביעה על התלות שלנו. היא מסמנת את האקראיות שלנו, המקריות הכאוטית, שבה אנו חיים כבני-אדם. וזה לא בהקשר טוב או רע – כאשר מחשבותינו מתאפיינות בהכרת תודה, הן מביטות כלפי חוץ. מחוץ לנו. הכרת תודה מפרקת אותנו מהפקעת הסיפוק העצמי, האגו והדאגה העצמית, שהן פיתוי יומיומי מתמיד, ניסיון קבוע שלנו. כאשר מחשבותינו מתאפיינות בהכרת תודה, הן מחוץ לנו, בתהייה עד כמה אנו נוגעים באחר, קשורים לזולת. הכרת תודה היא על יחסים, ויחסית מופתית.
ויחד עם זאת, הכרת תודה איננה "רק" אופי או מזג התנהגותי (disposition) שאנו בוחרים להציג כלפי חוץ. למעשה. הכרת תודה שונה מהתנהגויות ורגשות אחרים. למשל, אנו יכולים לבחור להיות ידידותיים ללא קשר לאופן שבו אחרים מתייחסים אלינו. במקרה אחר, אנו יכולים לבחור לפעול בצדק גם אם נעשתה טעות ונהגו בנו באיוולת. לעומת זאת – הכרת תודה הינה מזג אנושי, שהוא תוצאה של הטוב (או לפחות הסכמה לנסות לראות את הטוב). זוהי תגובה לפעולה של תועלת. אנו מכירי תודה כאשר אלמוני עוזר לנו למצוא את דרכנו בעיר זרה. אדם שלא עמד להרוויח דבר, עצר את חייו, ולא הפסיק לתת לנו הנחיות. הוא נתן לנו משהו שאנחנו צריכים. למה? בגלל הטוב. ואנחנו צודקים, בכך שעלינו להיות אסירי תודה. כאשר שחבר מעניק לנו מתנה, אנו חשים הכרת תודה. שוב, אנו מגיבים למעשה של טוב. הכרת תודה, אם כן, אינה זהה לידידות או נדיבות. עבור אותן נטיות, תגובותינו יכולות להתקיים ללא קשר לאופן שבו אדם אחר מתנהג כלפינו. הכרת תודה מחייבת פעולה של אחר (מישהו או משהו), לפני שהיא עשויה להיווצר. פעולה של "טוב". במציאות, ללא מעשה טוב ראשוני מצד אחר, הכרת תודה היא רק פוטנציאל.
אם נקדם את ההבנה הזו מעט יותר, יעלה משהו מעניין נוסף. הכרת תודה אינה קשורה ישירות להצלחה או לכישלון של ניסיון של מעשה טוב (ע"י האחר, טבע, סביבה או האל..). לדוגמא, אנו יכולים להיות מלאי-תודה לאדם שבתום לב נותן לנו הנחיות בעיר זרה, אף שמכיוון שאותו "זר" המסייע אינו יודע על אתר בנייה במרכז העיר, ההוראות שלו מובילות אותנו לדרך ללא מוצא, ומסבכת אותנו. באותו אופן, אם חבר נותן לנו במתנה עניבה, גם ואם אנו סולדים מקישוט גברי זה, עדיין יש צורך, שלא לומר חובה, בהכרת תודה. האמונה הפנימית כי "זו המחשבה שקובעת", צודקת. עלינו להיות מכירי תודה גם אם תוצאת המעשה עצמו, אינה רצויה.
בקיצור, בכל הקשור להכרת תודה "בין אדם לאדם", הרי שהכרת התודה מתרחשת במערכת יחסים בין שני אנשים או יותר, והינה תגובה לפעולה שמונעת, על ידי הרצון להועיל לאחר. למעשה, הכרת תודה היא יחסית רציונלית
הכרת תודה היא נטייה של ראיית הטוב, תגובה הולמת לטוב (ביחס למה שאנו מסכימים להכיר כטוב). אך האם יש חובה מוסרית להיות מכיר תודה? האם כפיות טובה משמעותה, כישלון מוסרי?
בעידן המודרני, הדיון בהכרת תודה כחובה מוסרית נפוץ החל מהמאה השמונה עשרה. דיוויד יום, טען כי ישנן כמה מוראות "שאליהם מונעים בני-אדם על ידי אינסטינקט טבעי או נטייה מיידית". יום דרג "מזג של הכרת תודה למיטיבים, יחד עם אהבת ילדים, וחמלה ורחמים כלפיהם", כחובות מוסריות שאליהם מונעים בני האדם באופן טבעי, אוטומטי.
באותה עת, האין זה מוזר להציע שהכרת תודה היא חובה מוסרית. חובה מוסרית מוגדרת כ"ציפייה להתנהגות כמתחייב ממערכת חברתית ומאמות המידה המקוּבּלות בּה". והרי הכרת-תודה נמצאת בקטגוריה שונה לגמרי מחובה מוסרית למול חובות דוגמת ל"הגיד את האמת". למה הכוונה? אמירת אמת, ע"ע דבר אמת, הינה פעולה שהמקור שלה הוא אצל הדובר. נכון, כמו בהכרת תודה, כמו בהקראת הודעה ציבורית היא דורשת עוד אדם אחר (אלא אם כן אנו חושבים שלומר לעצמנו את האמת היא חובה מוסרית). אולם בניגוד לאמירת אמת, הכרת תודה אינה כרוכה בפעולה גלויה, אלא עשויה להסתפק במזג, אופי או "רק" בנטייה. פלוני-אלמוני יכול להיות בעל מזג של אדם מכיר תודה, ולא לעשות דבר (גם אם הכרת תודה יכולה ולעיתים קרובות רומזת רעיון כלשהו של הדדיות).
עמנואל קאנט טען שיש כמה חובות שאנו מחוייבים להם, פשוט בגלל שהם אנושיים. אלה כוללים מעשים טובים, גילוי אהדה (חיבה) והכרת תודה.
אלה דומים לחובות שדיויד היום הגדיר כנובעים מהטבע האנושי (מהאינסטינקט הטבעי של האדם). לדברי קאנט, הכרת הטוב היא "הערכתו של אחר בגלל הטבה שקיבלנו ממנו". הכרת תודה, לטעמו, אינה רק חובה בקרב אדם לרעהו, אלא אף "חובה קדושה". הפרת חובה זו, תהיה על-פי קאנט דומה ל"כיבוי העקרונות המוסריים של החסד, ואף ריקונם מהמקור".
מדוע קאנט שם דגש כזה על הכרת תודה? קאנט טוען כי האדם החייב נשאר תמיד מחויב למיטיב. זה, כך האמין קאנט, נכון גם אם מקבל ההטבה מחזיר למיטיב בעין. למעשה על-פי קאנט, לא משנה מה המקבל יעשה לאחר מכן, תמיד, זה שהמיטיב פעל לראשונה כאשר דבר מלבד הטוב (השפעה לטובה) הפעילה אותו, מחייב את המוטב. מעשה מקורי וחסר מעצורים זה מחייב את המקבל לתמיד. משמע להיות כפוי טובה זה לדבריו, לשכוח או להתעלם מהמעשה הראשוני, הטוב הזה (והאינסטינקט הטבעי של האנוש).
אין פלא רב אם כך, שפרידריך ניטשה ראה את הכרת הטוב כנטל נורא. כדבריו, "האדם שנותן מתנה גדולה, אינו נתקל בהכרת תודה; על המקבל, פשוט על ידי קבלת הדבר, יש כבר נטל יותר מדי עליו".
זאת ועוד – אם כפי שהציע ניטשה – הרצון לשלטון הוא כוח המניע המרכזי של הקיום האנושי, אזי הכרת הטוב אכן מהווה נטל. מדוע? שכן הכרת תודה מדגישה את חוסר הכוח היחסי של המקבל אפילו כשהוא מציין את כוחו היחסי של המיטיב. בתמצית תפיסתו, הכרת התודה מדגישה את התלות שלנו. לא את עצמאותנו, לראייתו שכל האנשים הינם בסופו של דבר בצד המרוויח (המקבל), ומכאן שעל כל האנשים חובה להיות מכירי תודה.
אולי ההכרה הברורה הזו על חולשתנו, היא גם אינדיקציה לאפשרות של טוב במערכות יחסים אנושיות, להכרת תודה… לאור שכפי שראינו, (הכרת תודה) מחייבת טובות קודמת. כך, הטוב (goodness) והנצרכות (neediness הזדקקות ) הולכים יחד. נזקקותנו, חולשותינו ותלותנו השונים, הם התנאי ההכרחי למעשי הטוב.
לאל, לעומת זאת, המוסכמה היא שאין לו, שום צורך בהטבות (לקבל משהו ממישהו), וכתוצאה מכך אין לו חובה להיות מכיר תודה (כי למי ייתן תודה או יכיר תודה).
האם זה ראוי לחשוב על הכרת תודה גם כסגולה ומצוינות לאופי האנושי? מרקוס טוליוס קיקרו הכליל את הכרת התודה כמעלה מוסרית ומאידך את כפיות טובה בין החטאים. לעומתו, אריסטו דיבר על מעלת הנדיבות אך לא על סגולת הכרת הטוב. תכונות האופי המצטיינות עליהן כתב אריסטו, הן מעלות פעילות ויוזמתיות, ואינן פסיביות ומגיבות כמו הכרת תודה.
יתרה מזאת, אצל אריסטו, האיש המוסרי ביותר, זה בַּעַל מִדוֹת הטוֹבוֹת המצטיינות ביותר הוא האדם היעיל, עצמאי אשר מספק עצמו ביותר. הכרת תודה, על-פי אריסטו, אף שהיא מהלך נכון בעקבות מעלת הנדיבות, היא איתות של צורך, של חולשה לכאורה. כפי שניסח זאת אריסטו, "מצוינות מבוססת על עשיית טוב, יותר מאשר בביצוע טוב לאחר, וכן בביצוע פעולות אצילות ולא באי-ביצוע פעולות בסיסיות". אריסטו יישם את אידיאל הסיפוק העצמי הן על הפרט והן על כל מערכת אחר, נניח המשפחה או הכפר – אותו הוא רואה כחלק נחות יותר מכלל הארגון השלם הזה (דוגמת המדינה). באותו האופן, אדם תלוי אינו אדם מצטיין לחלוטין. אדם המאופיין במצוינות הוא, בין היתר, אדם של אמצעים, שכן כדי לתרגל את מידת הנדיבות, נדרש כסף, ולתת ביד רחבה, קרי בקנה-מידה גדול (מעלה שאריסטו מבדל מנדיבות) דורשת סכומים משמעותיים. לסיכום, באופן לא מפתיע, אם כן, הכרת תודה אינה נכללת ברשימת המעלות הטובות של אריסטו. זה לאור סממן של תלות.
בתקופתו של קיקרו, הפוליס לא הייתה קיימת יותר. רומא הינה רפובליקה הכוללת חלק ניכר מהעולם, אימפריה עם שאיפות שהשתרעו רחוק ביותר. הרעיון של "מדינת עיר", המספקת את עצמה, כבר אינו האידיאל. כל הדרכים הובילו לרומא, והשפעתם של הרומאים, התרחבה לאורך אותן דרכים שהקיפו מעתה את מדינות העיר העצמאיות לשעבר, ששימשו כאידיאל של אריסטו. הרעיון של האדם המספק את עצמו נעלם אצל קיקרו, יחד עם הרעיון של מדינה עירונית אוטונומית. קיימת תחושה של תלות הדדית אצל קיקרו, שלא ניכרת בקלות בהגות אריסטו. לדברי קיקרו, המעלות הטובות (או חלק טוב מהסגולות) "נובעות מנטייה טבעית לאהבה ולהוקיר את מקורבינו."
הטבע מאשר את החוק המוליד ותומך בסגולות. ללא כוח האשרור של הטבע, "מה הופך לנדיבות, פטריוטיות או חברות? איפה נוכל למצוא את הרצון של להיטיב עם שכנינו, או את הכרת התודה שמודה במקור החסד?" הכרת תודה, לפי קיקרו, היא סגולה המושרשת בטבע עצמו. לפעול ללא הכרת טובה למיטיב זה להיות לא טבעי.
הכרת תודה, אם כן, אינה סימן לחולשה אלא לאופי מוסרי. היא מציגה הבנה של מערכות יחסים טבעיות. היא מציגה תחושה של תקינות.
אפילו במונחים אריסטוטליים, הכרת תודה עשויה להיתפס כסגולה מדרגה שנייה, שכן על אף שהיא מסמנת חולשה יחסית, הכרת תודה ניתנת כראוי למיטיב. אם, כפי שראינו, ניתן להכיר בהכרת התודה כחובה מוסרית, זה משהו שהמקבל "חייב" למיטיב. ולהעביר לאחר מה שהוא חייב. מבחינת אריסטו, זו כבר שאלה של צדק. מבחינת אריסטו, הצדק, באחת מצורותיו, נוגע לחלוקת העושר בין אנשים. אם הכרה בטוב כלפי האחר, היא אכן משהו שהמוטב חייב למיטיב, אז בהכרת תודה, המקבל מפגין את מידת הצדק, ולפעול כאדם כפויי טובה הוא להיות לא צודק. כאשר הדברים מוצגים באור זה, בעוד (ע"פ אריסטו) הכרת הטוב אינה תכונה נעלה, שמישהו ירצה להזדקק להראות, אזי כאשר אדם מוצא את עצמו בעל חוב לאחר, הכרת תודה היא בדיוק המזג אשר יהיה לו אדם נעלה, בעל מידות מוסריות ירצה לאחוז.
השקפתו של אריסטו מניחה כמובן שאפשר ורצוי שאינדיבידואל יהיה לגמרי עצמאי. בבלוג הקודם מוצגות כמה מהדרכים שבני האדם תלויים באופן טבעי באחרים. אם תלותיות אלו משקפות, למעשה, את המצב האנושי, אז יש ואריסטו מגזים בטיעון שלו. אם כולנו חייבים בהכרח "חובות הכרת-תודה שלעולם לא נוכל לשלם", הרי שהכרת תודה היא לא כל כך סימן לחולשתנו כמו האנושיות המשותפת שלנו common humanity)).
הכרת תודה אם כן, היא גישה נאותה כדרך חיים, אם כן, כך שכאמור הוגים וסופרים התייחסו אליה כחובה מוסרית ואחרים כמעלה. בין אם אנו רואים או שאנו מסרבים לראות את הכרת תודה באף אחת משתי אבחנות אלו – אלמנט הכרחי למימוש הכרת תודה הוא החופש. אי אפשר לנהוג בצייתנות או בחסות, אלא אם כן האדם חופשי לפעול אחרת. אם זה המקרה, אז אי אפשר להכריח אדם להכיר תודה. את הכרת התודה פשוט אי אפשר לכפות על האדם. ולא רק שלא ניתן לדרוש זאת – באותו אופן הכרת תודה, כדי שתהיה נוכחת, חייבת להינתן בחופשיות.
הכרת תודה, כפי שראינו, היא נטייה, היא תוצאה של תועלת, אך אי אפשר לכפות אותה. על המקבל חייב להעניק (את הכרת התודה) בחופשיות, כשם שהתועלת (beneficence) אינה אמיתית אלא אם כן היא תוצר של בחירה חופשית. מכיוון שהכרת תודה היא מעשה מוסרי המושרש עמוק באופי היחסים האנושיים, אנו יכולים לראות מיד כי מעשהו של זה היה עליון מבחינה מוסרית, על חוסר מעשיהם של האחרים.
באופן לא מפתיע, רבים מאמינים שאלוהים הוא ישות שראויה להכרת תודה שלנו, "תוך כדי השתקפותו בטובתנו הגופנית פיזית של עולם הטבע" (העולם הטבעי), אמר קיקרו. "למען האמת, איננו יכולים לחשב אותו כאדם, ודאי לא כזה אשר לא מסלולי הכוכבים הרגילים, או שינויי היום והלילה, וגם לא הטמפרטורה של העונות, וגם ההפקות שהטבע מציג לשימושו, אינן דוחקות להכרת תודה כלפי גן עדן".
בתנ"ך, התודה כלל אינה שייכת למסכת היחסים שבין אדם לחברו. תודה נאמרת רק ביחס לה' – אם בהקשר לקרבן התודה, ואם בהקשר לנתינת תודה של אדם בפיו. יתרה מזו – אף הפועל 'להודות' לא נזכר במקרא ביחס לאדם, אלא תמיד ביחס לאלוהים – מלבד יוצא מן הכלל אחד, שקשור להווייתנו כאומה, שיוזכר להלן.
ההודאה הראשונה בתנ"ך נאמרת בפי לאה, עם הולדת בנה הרביעי: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה', עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה". לעומת שאר בניה – לפני יהודה ואחריו – ששמם ניתן להם על רקע סבך היחסים של לאה עם אחותה ועם אישהּ, הפעם כמו מניחה היא את אלו בצד – ופשוט נותנת תודה לה'. ועל שום שהפעם אודה, נקרא יהודה ואנו, יהודים.
במקרה האחד ויחיד בתנ"ך שבו ההודאה מופנית כלפי בשר ודם ולא כלפי הקב"ה – היחיד הזוכה להודאה במקרא הוא מי שקרוי על שמה – יהודה. כך נאמר בברכת יעקב לבנו: "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ, יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ".
קשה לדמיין כיצד נוכל להודות בכל דבר אלא אם כן מטרתם של אותם אנשים הוא אלוהים.
אם אלוהים הוא מחבר היצירה הזו, מחבר החיים, מקור של כל הטוב, אז בוודאי כל תודה אליו הם הסדר פשוט של הדברים, מכיוון שיש לנו חיים ונהנים מהנשימה.
הרעיון של הכרת הטוב לאלוהים מוגדר במפורש בתהילים, בשיר המעלות על טובות האל:
א מִזְמ֥וֹר לְתוֹדָ֑ה הָרִ֥יעוּ לַ֝יהוָ֗ה כָּל-הָאָֽרֶץ: ב עִבְד֣וּ אֶת-יְהוָ֣ה בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה: ג דְּע֗וּ כִּֽי-יְהוָה֮ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים הֽוּא-עָ֭שָׂנוּ (ולא) וְל֣וֹ אֲנַ֑חְנוּ עַ֝מּ֗וֹ וְצֹ֣אן מַרְעִיתֽוֹ: ד בֹּ֤אוּ שְׁעָרָ֨יו | בְּתוֹדָ֗ה חֲצֵרֹתָ֥יו בִּתְהִלָּ֑ה הֽוֹדוּ-ל֝֗וֹ בָּרְכ֥וּ שְׁמֽוֹ: ה כִּי-ט֣וֹב יְ֭הוָֹה לְעוֹלָ֣ם חַסְדּ֑וֹ וְעַד-דֹּ֥ר וָ֝דֹ֗ר אֱמוּנָתֽוֹ: (תהילים פרק ק)
זו מצווה לכל האנשים לחגוג ולשרת את האלוהים. ויתרה מכך – הציווי הוא לעשות זאת בשמחה. למה? הפסוק השלישי אומר לנו: האדון הוא אלוהים. הוא עשה אותנו, וכתוצאה מכך לא עשינו את עצמנו. אנו תוצרים של אינטליגנציה וכוח אלוהיים, וכתוצאה מכך אנו שלו.
כיצד אפוא עלינו להגיב?
ב"תודה". שבח אלוהים הוא ביטוי ווקאלי של חג ההודיה, שמתאים ליצורים המשמיעים קולם, בציווי השמחה, בנוכחות היוצר (יוצרם). אבל אלוהים הוא לא סתם היוצר שלנו. הוא לא פשוט כוח רב- עוצמה שהביא אותנו לקיום. על פי הפסוק החמישי, עלינו להודות לאלוהים לא רק בגלל שהוא ברא אותנו, אלא בגלל שהוא טוב ורחום ואמיתי. האל מדגים יצירת כוח כמו גם טובות מוסרית.
כיצורים אנושיים, ראוי שנביע את הכרת תודה ליוצר. כיצורים מוסריים, ראוי שנביע את הכרת הטוב לאלוהים על המבנה המוסרי של הבריאה והיושר בה הוא מושל.
גם בברית החדשה – פול הקדוש הורה לחבריו הנוצרים "להודות בכל דבר".
"תפילת חג ההודיה הכללית" בספר התפילה האנגליקני מבטאת היטב את סוג הכרת התודה שמקורה באלוהים כראוי: אלוהים אדירים, אבי כל הרחמים, אנו, עבדיכם הבלתי ראויים, אכן נותנים לך תודה צנועה וחיובית ביותר על כל טובתך ואהבתך טוב לבנו ולכל הגברים; אנו מברכים אותך על בריאתנו, שמירתנו, וכל ברכות החיים האלה; אך מעל לכל, לאהבתך המוערכת בגאולת העולם בידי אדוננו ישוע המשיח; לאמצעי החסד ולתקוות התהילה. ואנו מבקשים ממך, תן לנו את התחושה הנאותה של כל רחמיך, על ליבנו כי הוא יודה ללא כוונה; ושאנו מפגינים את שבחך, לא רק בשפתיים, אלא בחיינו, על ידי ויתור על עצמנו לשירותך, והליכה לפניך בקדושה ובקפיצות רוח כל ימינו; דרך ישוע משיחך.
הכרת תודה נובעת לא רק ממערך יצירת הבריאה, אלא גם משמירה עלינו, ועל כל הברכות המגיעות אלינו בכל יום. בנוסף, עבור הנוצרים, הכרת הטוב נובעת מאלוהים על הגאולה במשיח, על זה של חסד. החסד, כמובן, מציין טובה שלא נזכרה, ולכן החסד הוא סוג של מתנה שאינה ראויה. (חסד ע"ע grace היא גם אחת המשמעויות שנשכחו ברוב המקרים של המילה הלטינית gratia.)
מתנה אלוהית זו מעלה כראוי את הכרת התודה שלנו.
כיצד מוצגת הכרת התודה שלנו? במלים ובמעשים. אנו יכולים לדבר את הכרת התודה שלנו, כמו גם המזמור, ואנחנו יכולים להראות את התודה שלנו לאלוהים על ידי חיים -חיים המאופיינים בשירות לאחרים.
מושא ברור נוסף להכרת תודה הוא הורינו. בעוד שאלוהים הוא נותן החיים האולטימטיבי, במובן הקרוב יותר, אנו חייבים את חיינו להורינו. בהנחה שאבותינו ואימהותינו שלנו גידלו אותנו, אנו חייבים להם חוב של הכרת תודה על כך שהם מספקים לנו אוכל ומחסה וחינכו אותנו לדעת נכון מכל רע.
למילה הלטינית pietas, ממנה אנו מקבלים את המילה שלנו "אדיקות", יש מגוון של משמעויות הכוללות תחושת חובה, דבקות, טוב לב, רוך, ונאמנות לאלים, להורים של מישהו ולארץ של אדם.
כשבן מתנהג בצייתנות כלפי אביו, הוא מפגין פיאטות (אדיקות..דבקות).
כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך (שמות, כ', י"א). ככה מבליטה התורה גם את הדבר הכי בסיסי וטבעי שנרגיש כלפי ההורים הוא הכרת תודה וכבוד כלפיהם משום שהם נותנים לנו כ”כ הרבה. ולפעמים ההרגל לקבל מהם כל כך הרבה, משכיח את החופש להכיר להם תודה.
משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני א-להים ואנשים. ושייתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו.
ויותר מכך על-פי ההלכה, נטען שזהו אינו "רק" שכר המצווה אלא תוצאה (למען יאריכון ימיך על האדמה..). ההלכה קובעת בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: עזור לאביך ולאימך מטעמים אנוכיים טהורים. ההלכה מעשית עד מאוד, ומתחשבת בחוויית קיומנו האנושי. היא פרגמאטית, ובשל כך היא פונה אל היסוד האנוכי שבאדם ואומרת לו: 'קיים את ההלכה, כי בכך אתה מקדם את טובתך שלך'. כיבוד האב והאם, שימושם והעזרה להם, כל אלה אינם רק מעשים טובים, אלא גם מעשים ששכרם ותועלתם בצידם. חובת ההודאה היא גם על כך שהוריו הם אלה שעמלו לגדלו בקטנותו, ואני מוסיף שגם בגדלותו, כלומר מעבר לגיל ינקות.
הרמה הגבוהה יותר של הכרת תודה קשורה לחובה זו, שכן אם הפעולה החיצונית מתבצעת ללא נטייה כלפי פנים של אהבה ותודה, היא אינה אחת מאדיקויות (הידבקויות, מהפיאטיות). "פייטאס" מורכב מפעולה נכונה שנולדת מתוך מוטיבציה ראויה. בעולם הקלאסי, כמו בהקשרים מסוימים בימינו, פיאטות לאב נקשרו בצורה בלתי ניתנת לדבקות כלפי האלים, שכן ידע ומסירות לאלים נרכש ישירות מהאב. אנו מכבדים את האל כי אנו מכבדים את אבינו והוא מכבד את האלים. לפיכך, אנו יכולים לראות העברת דורות של התדבקויות, המשתרעת מבן לאב ובסופו של דבר לאלוהים.
הכרת הטוב לאב ואם פותחת את דלת הדמיון לראות שקיומנו הוא לא כתוצאה של אב אחד או אם אחת בלבד. אנו חלק משורה ארוכה של אבות ואימהות אשר, מעבירים אלינו לא רק את התכונות הגופניות שאנו מייצגים, אלא גם פרקטיקות וסיפורים, אורחות חיים ופטירה. בקיצור, הם נתנו לנו את התרבות שאנו חיים, כלומר הם נתנו לנו עולם שהוא באופן ספציפי אנושי ספציפי.
ברגע שאנו מסכימים לראות זאת, נוכל להבין כי החוב שלנו הוא באמת מעבר לבינה, מעבר להבנה, קל וחומר מעבר ליכולת ההחזר שלנו.
הכרת התודה שלנו, תיוולד מאהבה לדורות קודים, לאלו שהלכו לפנינו. אבל אנחנו לא אוהבים בלי הבחנה או ביקורת. אנו יכולים לאהוב אותם מהדוגמא שקבעו, גם טוב וגם רע; אנו יכולים לאהוב אותם כמטיילים ומורים שעשו דרך זו, של יופי וכאב; ואנחנו יכולים לאהוב אותם גם כשם שאנחנו אוהבים את עצמנו.
קאנט כותב, "באשר למידת הכרת התודה, היא אינה מוגבלת בשום פנים ואופן לבני זמננו, אלא חוזרת לאבות אבותינו – אפילו לאלה שלא נוכל בהחלט לקרוא להם בשם או להכירם. וזו הסיבה שבגללה זה נחשב מגונה לא להגן עליהם ועל זכויותיהם.
הקדמונים ככל האפשר נגד כל ההתקפות, הבלתי פוסקים, והאורות – הקדמונים הנחשבים כאן כמורים שלנו. בדומה להורינו הביולוגיים, אנו נושאים חוב של הכרת תודה שלא ניתן להחזיר לעולם, ואנחנו עושים זאת כמעשה של מעלות וכחובה מוסרית. אנו מבקשים לשמור על מה שהופקד בידינו, נושא אותו זמן מה.
בדרך זו מעשינו נולדים מתוך הכרת תודה, ובמזל או תקווה וחסד, יום אחד, בעוד שנים רבות, מכאן ילדינו ישאבו את התפיסות שלהם בתורם, ואלו עשויות להביע את הכרת התודה שלהם אלינו על ידי הענקת נטל הירושה ונשיאתו לזמן המוקצב להם, וחוזר.
על פי המדינאי ופילוסוף מדיני אדמונד בורק (Edmund Burke), המדינה היא מתנה שניתנה לנו לטובתנו. זהו תוצר של דורות של צמיחה ושינויים מצטברים. המדינה, אינה מושלת, ולכן שינוי הוא בהחלט אפשרי, ואף לעיתים קרובות הכרחי. עם זאת, כאשר אנו מבקשים לשנות את אשר ירשנו, עלינו לעשות זאת מתוך בחינת עקב בצד אגודל, שמא לא נגלה כי בהתלהבותנו לשנות שאנו משמיעים תדיר, ובמרוץ שלנו לשיפור – אנו הורסים. בהתאמה אמר, "אף אדם לא צריך להתקרב לבחון את הפגמים או השחיתות שלה [של המדינה] אלא בזהירות הראויה; לעולם לא צריך לחלום להתחיל את הרפורמציה על ידי חתרנות; ושומה עליו להתקרב לתקלות המדינה כאב הצופה בפצעיו של בנו, [בבואו לסייע לו] ביראה אדוקה וביד רועדת". בורק, שכתב על ההתעללויות במדינה, היה עד בעת המהפכה הצרפתית, דאג כי רוח המהפכה, בשם האידיאלים המופשטים – כלומר "בשם השלמות של האדם והמדינה" – לא תוביל לגן עדן ארצי, אלא לגיהינום מילולי על פני האדמה. לפיכך, בזהירות משנה, נתן את עצתו במונחים של אדיקות. כמו שיש להתייחס לאביו בעדינות – על אחת כמה וכמה אם הוא פצוע ורוצה טיפול – כך גם צריך לגשת לשינוי של המדינה בזהירות הראויה.
"על פי דעה קדומה נבונה זו, מלמדים אותנו להביט באימה על ילדי הארץ המבקשים בפזיזות לפגוע בהורה הזקן הזה, לחותכו לחתיכות ולהכניס אותו לקומקום הקוסמים, בתקווה שעל ידי העשבים הרעילים שלהם, ונטיות פרועות, הם עשויים לחדש את החוקה האבהית ולשפץ את חיי אביהם".
יש אחרים המציעים שהטבע הוא מושא ראוי להכרת התודה שלנו. למען האמת, בלי אדמה, היינו מתים. ללא אוויר נקי ומים זורמים, אי אפשר לשמור על בריאותנו. היופי הפשוט של זריחה, פריחה חדשה או שירת ציפור מעידה על אותם "חסדים חינניים" עליהם כותב בורק.
שירים רבים גדושים בהבעות הכרת תודה לטבע. וונדל בארי (Wendell Erdman Berry ) הוא חקלאי שחי קרוב לארץ וגם משורר שיכול לבטא היטב את ממדי הכרת הטוב המופיעים באופן טבעי מתוך נשמה שמכוונת בצדק לבריאה. בארי הינו אקטיביסט בתחום הקיימות ומבקר חברתי אדוק, המפליא שירתו:
כאשר הייאוש מהעולם צומח בי
ואני מתעורר בלילה לפחות נשמע בפחד ממה שחיי וחיי ילדיי עשויים להיות,
אני הולך לשכב איפה שסביב העץ נשען ביופיו המים, והאנפה הגדולה מזינה.
אני נכנס לשלום של דברים פראיים שלא ממיסים את חייהם במחשבה יתרה של צער.
אני נכנס לנוכחות מים דוממים.
ואני מרגיש מעלי את הכוכבים העיוורים מהיום שמחכים לאורם.
במשך תקופה אני נח בחסד העולם,
וחופשי.
בניגוד לכמה כותבי טבע שהתודה שלהם מתחיל ונגמר בטבע, וכך מתפתל לפולחן טבע, ברי מבין שתודתו לטבע מכוונת סופית לאלוהים. אנו יכולים להביע הכרת תודה לאלוהים על ידי הבחנת היצירה ולחיות בהרמוניה איתה. לחיות בהרמוניה עם הטבע מרמז על חיים המאופיינים על ידי פעולה אחראית. באותה צורה שבה העבר הוא נטל המוטל עלינו על ידי אבותינו, כך גם הטיפול בעולם הטבעי הוא דבר שדורש תשומת לב מהורהרת ומאמץ זהיר ומתמשך. אם אנו דואגים טוב לעולם הטבע, צאצאינו, אם הם חכמים, יהיו מכירי תודה לנו, אך אוי לזיכרונותינו אם אנו מתעללים בדבר שהופקד בידינו.
