קרן של תודה

את הבלוג הזה כתבתי שבוע לערך לאחר האזכרה של קרן, לפני שנתיים.

יוסי, אבא של קרן, דיבר לראשונה, נגע בי. ראיתי אותי. ראיתי אותו.

סודק את החומה כל שנה, ורק עתה שובר אותה.

 וליבו מתאחה. ושבור.

וקלטתי. קלטתי שיש כאלו שמצליחים לעבור חומה, 

יש את ששוברים אותה. יש שמטפסים מעליה או הולכים מסביב. 

ויש  כאלו שצריכים סולם.

ליאת שלי צריכה סולם. היא שותקת. בליבה נוצרת. 

ואני סולם.

בגיל 31 ליאת נוחתת באוניברסיטה. מי שמכיר ב"צריפים". וילדה קטנה, ילדה בגיל של יובלי שלי, בתי, לוקחת עליה אחריות. 

מדריכה, מלווה. שותפה. 

א ה ב ה.

לליאת שלי יש שתי חברות קרובות. אתם יודעים חברות שיודעות הכול והיא עליהן. הכוללל שקוף. סימביוזה מוחלטת 

אחת מגיל 12. כל שבת הן יושבות ומדברות ומדברות מדברות. משלימות הכול.

וקרן. 

כל יום, 15 שנים, כל יום, 28,884 שעות בחישוב שמרני. חדר אחד. והן יודעות ומשתפות הכול. 

פעם קרן היא האמא וליאת הבת. וליאת היא האמא וקרן הילדה. ואם היו שואלים את ליאת היא הייתה אומרת שרוב הזמן קרן היא הדואגת, המטפלת ההוליסטית.

המון סבלנות יש לדיבורים של בנות. רבי, כומר, פסיכולוג. חברות. והן סיפקו זו לזו.

השמחות הכעסים, הדאגות ההפריות, הנישואין, הדירה, הקניון, החברות, האהבות, המעי הרגיז. אילת. ועוד פעם אילת, וצילומים לקראת הלידה, דוגמנות בשחור לבן, ובועז מביא לה רכב עטוף בסרט, ושוב אילת ושוב יומיום.

הפרלמנט האישי הפרלמנט הנשי..

אהבה ברורה יומיומית, טבעית כבר אמרנו?

כן..אהבה של כפיות.

בגיל 9 ליאת שלי מאבדת את היקר לה מכול. מי שמאבד את הקרוב לו, מחליט וקובע. סוגר על עצמו ועם האל. אני את המחיר שילמתי. שמור על היקר לי.

בליבה היא נוצרת אותו, מזכירה אותו חיה אותה בליבה. פנימה. 

ליאת חולה בגיל 40. ליאת מבריאה. קרן איתה.

בגיל 45, קרן לא מבריאה. ואיננה.

 ההסכם – שמעולם לא היה – מופר. 

החדר ריק.   

אין לנו גייד-ליין איך מאבדים בת, אם, אחות. אין לנו מדריך איך מאבדים רעייה.

ולא היה לי מושג ועדיין אין לי, כיצד עוזרים לבת-זוג שאיבדה את בת-זוגה.

ליאת שיתפה אותי על המשפט "Too Much Information" של קרן. זה אומר שהיו לה גבולות. ומאידך, קרן היא יבשת של שירות לקוחות לחברים + 144 + ייעוץ אישי + וכו'. 

.

הזיכרון האחרון שלי מקרן היה שהיא ובועז חזרו מחופשה. או שזה היה בין הטיפולים שהייתה לפחות תחושה של משהו שאולי או לא אולי משתפר.

וקרן מתקשרת אלינו הביתה. במקרה אני עונה. יושב על קצה הספה. דרוך.

היא משתפת אותי שקראה את הסיפור על הבר מצווה שעשינו בוילה בקיסריה,"אתה כותב כל כך יפה". וכמה התרגשה.

ואז היא שואלת אותי: תגיד לבלוג שלך (ע"ע לאתר שלי) קראת על שמי?

ואני. לא ממש יודע איך עונים. האם היא צוחקת. האם היא רצינית. ואיך עונים בלי לפגוע בה. במקום הרגיש שהיא בו.

לבלוג שלי – לאתר – קוראים באותם ימים "קרן של תודה".

אני ממלמל משהו.

מאז שמו של האתר שלי השתנה. הבלוג שלי עוסק בהכרת תודה כאורח חיים, הכרת בקיים כטוב, במקום שבו החיים פוגשים אותי.

להכיר תודה, כחווית חיים, רגש מתמשך, דרך חיים, זו עבודה קשה. 

הרי להכיר תודה ביומיום ה"רגיל".. חלקנו טובים בלהכיר תודה ביומיום ולא ליפול לתלונה מירמור, טרוניה. 

ועם זאת – לקבל את הקיים בהכרה, אל פני משבר או טראומה או מוות, זו הרמה הגבוהה ביותר, זו עבודה כמעט בלתי אפשרית.

השאלה הזו, אולי סיכמה היא את מה שהיא רצתה מכם. מכל אחד מכם.

פשוט להיות: 

להיות "קרן של תודה".

ואני רוצה לסיים בשיר. שההקשבה אליו, הושיבה אותי לכתוב לליאת שלי.