את השיר המופלא הזה, המיית הלב, אני פוגש במקרה. תמיד במקרה. וכל מקרה, קורה.
מריבת השירה של מוטי שטיינמיץ בעפולה,
מביאה זמר חסידי. צנוע, עניו, נחבא אל הכלים
לקדמת המרקע, לעשר שניות. לי זה מספיק מדליק אצלי זיק, ליבי ביקש. וקיבל אני מתחיל להקשיב לשיריו ובעיקר, למילים המופלאות בלחן מרעיד לב של ישי ריבו. חודשים אני מקשיב, לא מצליח ללמוד את המילים נותן להן להיטמע עם המנגינה. נמסות למחזור הדם. והלב. משהו מתמכר בי אני מתמסר. ובבוקר, אני שואל. מה הסוד. מה תפס אותי בעשירית הדקה ובצהריים מגלה כי אני מדבר אל אבי. חודשים, אני שותק, לא מביט זוכר, ומכיר תודה. והולכת ופוחתת השיחה. ממש לא. הכול מדוייק ובערב, השיר שבמקרה שמעתי, המנגינה בצבע יהודי של ערכים ואהבה והכרת תודה טבועה בי. אבי. והרי שיר הכבוד הזה, מאפשר לי שיח השיר הזה על אבא. ועליי.
ועל המורשת
סליחתו, מחילתו, הכרת הטוב, בבגרותו.
"איני אוהב את מה שעשו החניוקים לדת ויחד עם זאת יש הרבה דברים יפים ביהדות" אומר לי אבא בירושה
המשפט שלך היכה בי. הולך איתי כל יום בימים באחרונים "היה טוב ולא ידענו כמה..". שלחתי לילדים, לליאת. ביקשתי שיעצרו דקה. 4 חודשים אחורה בזמן, שנסענו דרומה,...
