גיליתי את אלוהים. ולאלוהים הזה קוראים הכרת-תודה. וכדי לפגוש אותו…הייתי חייב להתאהב בהיותי כפוי טובה.
זה מביך. משהו כמו בוקס חזק בבטן…כזה שגורם לכאב ולהקלה גם יחד. מסתבר שהסיבה היחידה… ל"מטחנה" הזו בראש שלי.. מירמור… תלונה.. תרעומת… דרישה… כעס.. טינה… קנאה. זה הכול דאגות. דאגה.
והסיבה לכל "הנדוניה" הזו – היא אחת בלבד: וזה שאנחנו – בני האדם – ובראשם אני – כפויי טובה.
האם זו גזירת גורל או שיש קומבינה "טובה"?
אז הטיעון שלי הוא, שאם נסכים "להביט" במילה "כפוי טובה", ולו ברבע השעה הקרובה, באופן אחר…נשקול להתיידד איתה (אני כפוי טובה?. בחיים לא!), אולי אפילו להסכים לצחוק על עצמנו "עד כמה כמה אנחנו כפויי טובה?"…נקבל את המתנה הכי גדולה הזדמנות להיות מכירי תודה. (…).
ויותר מזה – ההבטחה שלי היא שמי שיסכים לשקול את הכלי הזה של הכרת תודה…ולתרגל אותו ביומיום, יראה איזה פרי או שניים.
פתאום קם אדם ומרגיש כי הוא עם (דאגות)
אז הנה זה נראה ככה, פתאום אדם קם בבוקר. דואג.
וזה מטורף כי איך שאני קם ומתחיל לדאוג. אני ישר דואג למה אני באנרגיה כזו (של דאגה) על הבוקר, שזה מעגל שלא נגמר אני דואג מ"האם אני אספיק להגיע?" איך זה ייראה אם לא אספיק להוציא את ההצעה? או…למה כואב לי הגב…מדוע אני לא מצליח לשמור על תזונה נכונה… אני דואג למה אני לא מצליח לקום בבוקר מלא עוז ועזוז…אהה..ואני גם דואג ושואל את עצמי "למה אני דואג?" ושזה לא בסדר לדאוג. אני דואג האם, האם והאם. התחלה טובה.
… אז הנה "אני" במקום להכיר תודה שקמתי הבוקר, להכיר תודה שאני אדם מחוייב עם לוחות זמנים, להעריך את הדיוק לשרת את הלקוח שלי…ועם רצון נפלא שמכוון אותי לשפר את התזונה שלי, וכו'. אני "מתעקש" להיות כפוי טובה, אני מעדיף להתלונן, להתרעם, להתמרמר.
"המאמינים" ואני בכוונה לא קורא להם "דתיים" אומרים "מודה אני לפניך". עכשיו אני בטח לא דתי. אבל למה לא להגיד איזו מילה טובה שהתעוררתי? ראבאק זה קונספט לא רע. אני נושם, אני חי..צוחק..אפילו מנחה את עצמי לעשייה..אולי קצת tune in?
אז איך אני הולך לעבור את היום הזה?
יש נקודת שינוי. Tipping Point. נקודת המפנה של היום. וזו פינת הכרת התודה.
מהי פינת הכרת תודה אתם שואלים?
זו פינה, מקום פיזי. זו תרגולת. זו דבקות. אצל אחד מתלמידיי זו היקיצה האוטומטית, עדיין במיטה לתוך שיח של ברכות על מה טוב בחייו, אצל אחרת – זהו מכתב יומי שהיא כותבת לעל המתנות בחייה ושולחת לעצמה באימייל, אצל שלישי זו שיחת הלילה טוב עם בנו הקטן אותה הוא משנן וחוזר עליה, עם בוקר, כאשר השאלה המנחה היא תמיד: על מה אני מוכן להכיר תודה?
אצלי…בדרך כלל כל בוקר אני קם וצועד. ועוצר.
קצת כמו כלב משוחרר ללא רצועה, אני בצעידת בוקר, פוסע בדרך העפר, עוצר מרחרח ומחפש איפה להשתין? במקרה שלי מחפש באיזו פינה לעצור ולהכיר תודה ועדיף שלא יראו אותי. אני עם המוזריות שלי. מסמן טריטוריה.
נקודת המפנה של היום – זו פינת הכרת התודה.
כאשר אני עומד ומכיר תודה, אני ממש מתחיל במילים "אני מכיר תודה" ("אני מכיר תודה על…" ואז ממשיך בהתכוונות). ויורד לפרטים. וממציא (פירוט במאמרים הבאים). וככה אני עומד ומכיר תודה, וחוקר בתמונת הראש ומכוון את עצמי לחפש, על אילו דברים, אני מוכן לשקול להכיר תודה. את מה אני מעריך.
הפיצוח (בעממית "המפתח") בהכרת תודה – וזה התחום שאני חוקר אותו בשנים האחרונות- הוא במילים. באונטולוגיה.
הסוד הוא בפירוט בפרטים. ביצירת התמונה. אני מכיר לך תודה ליאת על שאת דואגת למשפחתיות שלנו ושאת "מכריחה" אותנו להישאר סביב השולחן וליצור את האווירה המשפחתית-ביתית של שיחה בשישי בערב, תודה ליובל שמשתפת אותי בחייה ונותנת לי מקום לשאול אותה שאלות, תודה לירוק מסביב שמחייה אותי. כן גם תודה לחמותי מתקבלת בברכה.
הסיפור הוא במיסגור התמונה, במילים של אותו הרגע או הסיטואציה או הדבר שעליו אני מכיר תודה.
אני גורם שדבר⁻מה יהיה נוכח. אני עד להתרחשות. אני מכוון את עצמי. זו לא אמת. זה לא לא שקר. אני עושה משהו או מישהו שאני מעריך או מרגש אותי או בעל ערך) זמין
מחקר.
זה לוקח 4 דקות, לפעמים 7. לפעמים פחות,
לעיתים – ביום גשם, פגישה מוקדמת., (ועצלנות מכל סוג).. אני כותב את הכרת התודה. במחשב או בנייד. או מקליט את עצמי.
וכאשר אני "שם" ב"מקום להכרת תודה". כאשר אני מסיים. יש לי איזו אקסטרא נשימה.
אוויר.
האימפקט של מתרגל הכרת תודה ביומיום
אני רואה מה אפשרי, ושיש הרבה אנשים שחושבים עליי או מצבים שבהם בורכתי. או הזדמנויות שיש . כאלו שמאפשרות להסיט את המבט ולראות בקיים, טוב.
וככל שעברו השנים. אז עכשיו, כמעט עשור, מידי יום שאני מכיר תודה (אה..כן פספסתי פה ושם).
בדבקות כל יום, כל יום. ומה מסתבר ? תמונות מופיעות לי גם במשך היום, איזה סוג של יכולת מצטברת להסיט את המבט אל הקיים כטוב. גם כאשר "זה לא מושלם".
ולא רק שאני מפנה את המבט לקיים, כ"טוב… לעיתים זה מאתגר אותי לראות שגם בתוך ה"ג'יפה" יש מידה מה של טוב. זה גם מונע ממני מחשבות או רגשות שליליים, מעין חיסון כזה. בפינה הירוקה שלי בקצה השדה, על הר הזבל, ביער בן שמן או בים או בגינה צדדית. בבית מול המחשב.
מה עובד בזה? איך עובד לי לטפח אורח חיים של אדם מכיר תודה?
בשנים הראשונות , ודאי בהתחלה, לא ידעתי להסביר את זריקת "החוסן". את "הדבר הזה". מה עובד לי במנטרה של "הכרת תודה". מילא.. בימים ש"טוב" לי אני מכיר תודה. אוקיי… אני יצירתי עומד ומכיר תודה ב"ימים טובים", אבל מה בדבר הימים האלו "שלא בא לי". ימים שיש נסיבות "מבאסות" או בשורות שהייתי מעדיף לא לקבל. וממש, אבל ממש לא בא לי להכיר תודה.
ויש ימים כאלו. כמו הימים האלו שאני קם עם "המטחנה" של הדאגות. ואז אני שואל איך אני מתחמק מלהכיר תודה (ויש לי אפילו בחילה מלחשוב על לעשות זאת).
הפקודה האוטומטית. האינטגריטי עולה. היכולת להתגבר באותו רגע על חוסר הרצון על העצלנות גוברת – מנצחת.
ואני שואל את עצמי במעין מנטרה קבועה: אוקיי אתה לא חייב להכיר תודה..השאלה האם אתה מוכן לשקול לעשות זאת…האם אתה מוכן לשקול להכיר תודה ולו על דבר אחד מה 24 שעות האחרונות? או "האם אתה מוכן לראות שבתוך כל הדבר הזה (ע"ע המטחנה) יש גם דברים טובים?".
והאוויר חוזר.
המשך בחלק ב': איך זה עובד? מה אני חוקר? מה קורה "שם" אצלי ואצל אנשים אחרים עימם עבדתי? והאם אני נסחף כשאני אומר שגיליתי את אלוהים. ולאלוהים הזה קוראים הכרת תודה".
