מינעד החיים

ימי הזיכרון האחרונים מקבלים תפנית מאז שאבי נפטר. עד אז הייתי שם בשביל להגן עליו ביום הזה מהקולות. יום השואה. מגיע להורים בערב, כדי לדבר על חולין, לאכול יחד, לשוחח. תמיד לשוחח. ותמיד חזרנו בסוף לדבר על בית הוריו, שם בשידלוביץ.

בשנים מאז שנפטר, יום הזיכרון הוא על להתמודד עם הפער, הפער להכיל את הכאב של אבא שלי.

אני דור שני. אף פעם לא התייחסתי אל עצמי כדור שני. "בנים של", ואני ככל הנראה  בין הצעירים בבני הדור השני, נוטים, – לפחות אני כך נוהג – לוותר על חווית הטלויזיה. מודה שזה קשה לי לצפות ביום הזה. יש לי את הסרטים שלי.

שהייתי צעיר גמגמתי את הביטוי אבי ניצול שואה. כאשר בגרתי הבנתי שאבי היה גיבור שואה.

אבא היה תתרן, איבד את היכולת להריח אחרי שהיה במחנה המשרפות, הריח תמיד היה שם. לאחר שקיבל בבגרותו את התקף הלב, שבה אליו אט אט היכולת, בחוש הריח שלו זיהה ריחות ממרחקים, הרבה לפני אחרים.

אבי היה נחבא אל הכלים. בשנים האחרונות לחייו אבא שלי החל לדבר על מאורעות. אחר כך, החל לדבר עם שכנה או קופאית ב"סופר". יום אחד הצעתי, והוא הסכים לתת עדות. באותה העת לעיתים רבות, למעשה כל פעם אמר לי "פינצקה אני  אוהב אותך", ואפילו מידי פעם הוא הסכים לומר שהוא מכיר תודה (שינן את "מודה אני").

אבי בחר להינשא לצברית ילידת הארץ. סירב בתוקף להצעות לבנות זוג שהיו "שם". רציתי שיהיה לי בית נורמלי, כך אמר. וכך גידלו אותי ב"בית רגיל". ומבלי משים, ללא דעת שייצרב אצלי הדבר, מבין משפטיו הרבים, שמא ביקש לטעת שאזכור ולא אשכח, סינן פעם, כמו ברחה לו לשונו, בעודי אוזר אומץ, שואל: "אבא האם יש לך חלומות?" והוא עונה: כל לילה אני מתעורר במחנה אחר.

יש איזו מטוטלת בחיים, למעלה למטה, טוב ורע, חוסן וחולשה. מינעד חיים שלעיתים אינו מתעכל. אבי נס על חייו. אני נס החיים שלו. הוא ברח. אני כאן. הוא פעל בגבורה, הוא שתק. אני מדבר. הוא שרד לחיות, אני שדר לעולם של תקווה ואהבה והכרת תודה. ומשפחה.

מינעד החיים.