בפארוס. החיים מדוייקים.
בתל אביב החיים מדוייקים.
שהחיים מדויקים בפארוס, קל להגיד.
נעים להגיד. אפילו אמיתי.
הכבישים. הפשטות. הלבן. רוח.
ים.
האנשים.
ודווקא, מהמקום הזה, לשאול שאלות…לתמוה.
מה לגבי מקומות או ימים שהחיים הם לא מדויקים?
חיים, או לפחות ימים, או רגעים ש"לא ביקשנו" לעצמנו?
האם גם בעת הזו יש פואטיקה..או שהצלילים שהחיים מנגנים מזייפים…ואפילו חורצים בגוף?
האם "פארוס" (חופש ונפש) נפגשת עם בית (וחומר)?
ואיפה עומדת ההתמדה בטיפוח אורח חיים של אדם מכיר תודה כאן וכאן?
היא לקחת את המקום הטוב,
מהמקום שבו טוב, בזמן שטוב
באופן אקטיבי.
להסכים שהחיים טובים (כשהחיים טובים)
אולי לא מושלמים אבל, יש לא מעט "טוב"
הכרת תודה בשורשיה היא תרגולת יומית,
חיפוש. חקירה. לצאת מהגדר…
ספק בפליאה, ספק נחרץ:
בשורשיה, הכרת תודה היא לטפס באומץ,
מהגזע לענפים,
לטפח שריר שיודע להכיר בטוב, של הימים המדויקים, הימים הטובים
ואז בצר,
במרכז של כאב, צער, טראומה..או מין הסתם "סיפור" שהחלטנו לספר בחיים.
לבדוק, ולשקול, לחפש האם יש על מה להכיר
תודה…
ולעשות שימוש באותה איכות שיצרנו.
החיים מדייקים.
על זה אין מחלוקת.
החיים המדויקים, זה לקחת. ולקחת. ולקחת. ושוב לקחת מהמקום שנותן בנו, למקום שדורש מאיתנו
ממני המכיל, לעצמי הריק
ממני הנופל לזה המתרגל.
וזה עובד.
מהמקום של שורש, למקום של מטוטלת,
מרגעי סערה לאיכות של יציבות.