אנחנו מדברים הרבה על הכרת תודה, אבל מאידך "כפיות טובה" לא זוכה תדיר לפופולריות רבה:
מה עלינו לעשות כאשר אחרים אינם שותפים לגישה שלנו, של הכרת תודה? איך להגיב כאשר הסביבה אינה מעריכה? ומה עושים עם החוויה הפנימית של ההתחשבנות בהכרת הטוב? הנה סט אפשרי של מחשבות בעניין.
בין הכרת תודה לכפיות טובה
כפיות טובה, היא כנראה החטא הפופולרי ביותר של האנושות, משהו בין שכחה של הלב לגילוי של ריקנות, של העמדת פנים ונוחות החולשה האנושית. האדם אשר ברשותו לא מעט, לא פעם, עשוי למצוא את הדרך הקצרה ביותר לכל המידות הרעות האחרות, במסלול ישיר של כפיות טובה.
כפיות טובה אף נחשבת לא מעט בספרות לאורך ההיסטוריה, בתיאולוגיה ובפילוסופיה, כפשע נתעב יותר מנקמה.
"הנקמה מחזירה רק רוע לרוע, בעוד כפיות טובה מחזירה רעות תחת טובות" …הנקמה הוא תבוא לרוב מהרחוק, מהאויב, מהשונא בעוד שכפיות טובה נטייתה להגיע, מהקרוב יותר.
הכרת תודה אמיתית-אוטנטית, מביאה לידי ביטוי בפעולה. זוהי הקרנה אינסטינקטיבית של צדק, שיקוף של הגינות מוסרית. מי מאיתנו לא חווה בשעה שהוא מכיר תודה, שהיא נותנת חיים ואנרגיה רעננה, לאדם שממנו נבעה הפעולה. ביטוי ההודיה, הוא ליבה של ההכרה בטוב, כזו שאפילו הפה לא יכול להחזיר במלואה.
מאיפה אנחנו באים?
הכרת תודה לעולם אינה נמדדת על סמך התחשבנות. ביטוי מתמיד של אורח חיים של אדם מכיר תודה (בשונה מהנימוס הפרקטי של "להגיד תודה"), נוהג שאין אף חוב של הכרת הטוב שעשה עבורו מישהו או משהו – שהתיישן או ש"ייצא מחוץ לחוק", או שיתקזז או אפילו שישולם אי פעם במלואו.
כאשר אנו מכירים תודה, ולא באים ממקום של סחר-מכר, לעולם נחוש את חוסר חשיבות של "האם זה חוב שמגיע או לא מגיע" לאותו אדם, לסביבה או לבריאה; לעומת זאת, כפיות טובה תבוא תמיד ממקום של להשקיף על מה שחסר. הכרת תודה, במובן זה היא כמו להפריח זרעים של נדיבות הלב; כפיות טובה היא זרע אשר נפל על לב עשוי מסלע, ואינו מגיב בפעולה.
הציפייה של הנותן להכרת תודה היא אנושית; הרצון של המוטב, לא להיתפס בכפיות טובה הינו בסיסי.
ואיפה אנחנו כבני אדם?
מי שאנחנו, בשורשנו כבני-אדם, זה הרצון לזכות בהכרה במעשים "הטובים" שלנו. הרעב הטבעי שלנו הוא להערכה על מעשינו ולצדק הפשוט של החזרת טובה עבור טובה. אבל איש מעולם לא מגיע לגודלם האמיתיים של החיים, עד שיש לו את האומץ, להגיע למקום בו הוא מעז להתמודד עם כפיות טובה בשלווה. האומץ להכיר בכפיות הטובה של עצמי, העצמי, הוא להיפגש עם כפיות הטובות שלנו או גאוותנו, ובו בזמן לדעת שיצירותיי טובות.
מה ייחשב ככפיות טובה?
לאדם צריכה להיות רק ערכאת שיפוט אחת באשר למעשיו. השאלה שעליו לשאול זה לא "מה תהיה התוצאה?" או "איך יקבלו אותי?" אלא "האם זה נכון?" ואז הוא צריך לחיות את חייו בהרמוניה עם התו-תקן הזה. בתוכו עצמו, בשלווה , באומץ , בנאמנותו בלא לשגות. זה גם אידיאל וגם וההשראה של כל אחד להביט על התנהלות או מגע או גישה או ביטוי ככופר בטוב או לאו.
אז איך עושים את זה?
ויליאם ג'ורג' ירדן כותב במאמר שלו ש"כדי להאיר את המטבע מתחת לפנס, אדם לא צריך מכונה אוטומטית שתלמד אותו, או תחדיר בו חוכמה מבחוץ. הוא צריך להאיר אור כמו שמש גדולה". אבל זה גם יכול להתחיל בפנס פשוט. זו החלטה, ויותר מזה להכיר תודה או להסכים לראות איפה אנחנו כפויי טובה בחיינו זו בחירה. אור הפנס יכול להתחיל מאהדה, רוך, אהבה , ההערכה, נתינה, ועדיין הכול מתחיל בהסכמה לשקול להאיר כדי לראות מטבע.
איך להתגבר על ההתחשבנות?
זה משחק פשוט. פעם אחת לשכוח את המעשים טובים שעשינו בכך שנראה אותם כקטנים בהשוואה לדברים גדולים יותר שאנחנו זוכים להם, ומעשים של האחר כגדולים יותר. זוהי נדיבות אמיתית ,זוהי נדיבות אמיתי, ולהפוך אותה לחלק מחיינו זה כמעט בלתי אפשרי. אבל להזכיר כל הזמן לאיש שקיבל ממך טוב, זה כמו לבטל את ה"חוב" שבטובה שנעשתה. אנחנו לא צריכים להתנהג כאילו שמנו משכנתא על חיי הנצח שלו. אנו צריכים להתנהל עם האחר כאילו הסטטיסטיקה נוטה להיות לזכותו, ולא כממתינים לנופת צופים או חנופה.
האם "זה" (הכרת הודה של האחר) יחזור אלינו כמו שאנחנו מצפים לזה?
קשה להתגבר על ההתחשבנות. אבל נו..בכל אופן בני אדם אנחנו…ולא חומר יצוק באבן. אבל, אם נסכים לרגע להתבונן במדע, אולי נוכל לשחק עם המחשבה הבאה על כך ש"נראה שאין מעשה טוב שבוצע בעולם אשר מת אי פעם". ומה הקשר בין זה לבין המדע…?
המדע אומר לנו ששום אטום של חומר לא יכול אי פעם להיות מושמד, ששום כוח שהתחיל ברגע זה, אי פעם מסתיים ; הוא רק עובר דרך ריבוי שלבים, תוך תהליך שינוי מתמיד ב"טבע". כל מעשה טוב שנעשה לאחרים הוא כוח גדול שמתחיל פעימה בלתי פוסקת באמצעות זמן ומרחב. אנחנו אולי לא יודעים את זה, ייתכן ואנחנו לא שמענו מילה של הכרת תודה או הכרה בטוב, אבל כל זה יחזור אלינו בצורה כלשהי באופן טבעי, כמו באופן בלתי נמנע בטבע – כהדהוד קריאה בעמק.
נכון, אולי ההכרה בטוב, בעשייה שהיינו חלק ממנה, לא תשוב אלינו כמו שאנחנו מצפים לזה, או איך אנחנו מצפים לזה, אבל מתישהו, איכשהו, איפשהו, זה חוזר. נדיב משהו מצידנו..לא טריוויאלי.
אחת הדרכים לשקול לעמוד במקום כזה (אמרנו..לא טריוויאלי) – היא להסכים לחשוב על הכרת תודה במובן הרחב והיפה יותר שלה. במילים אחרות אם נתבונן בכל ה"טוב" או החסד שקיבלנו, ואנו מקבלים לא כחוב רק לאדם אחד, אלא לרבים, נקל על עצמנו. אם נסכים להכיר תודה על הרבים, בחיינו שאחראים על הנוחות, ההנאות, הנחמות, על ברכות החיים שלנו, נוכל להבין כי רק על ידי עשייה ללא ציפייה לקבל חזרה, אולי במה שבמקורות נקרא "עשיית הטוב" באשר הוא, נוכל להתחיל להחזיר טובה ולא להיתפס ככפויי טובה, הבעה מתמדת במעשים, בחוץ, ולא במחשבות גרידא.
ואם דיברנו על אומץ…(על האומץ להתמודד עם כפיות הטובה, בשלווה) מה זה בעצם אומר? "האומץ" לא לקחת את העוול של כפיות טובה, יותר מדי ברצינות, לא לגנות את "כפיות הטובה" יותר מדי, אלא כדי להדיר אותה מחיינו, על מנת להקרין הלאה, את רוחה החמימה של הכרת התודה, יותר ויותר ביומיום.
מתוך "האומץ להתמודד עם כפיות טובות" בספרו של ויליאם ג'ורג' ירדן "כוחה של אמת ; אתגרים ואפשרויות" (1902)
