תפריט
שמונה שנים, עשרות מפגשים סביב נושא הוקרה והכרת התודה, במועדים חברתיים, בהרצאות, בסמינרים קבוצתיים פגישות ביחידות, ממחקרים – בעיקר אלו שעסקו בסוגיית "טיפוח אורח חיים של אדם מכיר תודה", זיהיתי ברבות השנים שני סוגים עיקריים של פעילים חברתיים בעולם הכרת התודה.
לפני כן, אולי כדאי לבחון מה זה אומר "עולם הכרת התודה"
על-פי הקבלה, כפי שמציג אותה בעל הסולם, הרב אשלג, כאשר נולד האדם, כל כולו נולד עם רצון אחד: הרצון לקבל. וכל תפקידו, כל חייו, הדרך שבה הוא מתפתח, היא להפך את הרצון לקבל, לרצון להשפיע.
לקבל לעצמו. האדם, אני אתה ואת, מי שאנחנו, זה הרצון לקבל לעצמנו, לשפר את מצבנו. לדוגמא התינוק שרוצה אוכל, דואג לכך, באמצעות בכי, והוא נחוש בהחלטתו, ודואג ראשי לכול לעצמו ואימו-הורתו, שנתה ונפשה, אינה על סדר העדיפויות שלו.
ככל שגדל האדם, מבין הוא את כללי המשחק, הוא לומד על התלות ההדדית, הוריו מחנכים אותו, לומר תודה, להעריך. מילד אגואיסטי שצורח באמצע הקניון, רוקע ברגליים "אני…אני..ואני" רק כי הוא רוצה את המשחק, עכשיו. יחד-האדם לומד את מגבלות החיים פעם אחת ופעם שנייה עולה בסולם ההבנה של נתינה, של השפעה דרך מקום של נתינה ולא רק של "לקבל".
עולם הכרת התודה, הוא החיים עצמם, ובחיים עצמם אותה יכולת של היחיד לראות, באופן מתרחב וגדל שהחיים טובים. זה לא שהחיים מושלמים ו"הכול דבש"…ממש לא, אלא שהוא מאמץ לעצמו, מכוון ומדריך את עצמו, לטפח ראייה שאם מסתכלים על החיים, או היום או משהו מסויים, יש לא מעט טוב, ואולי אפילו מנה הגונה של טוב.
עולם הכרת התודה אותו כולל את הצעד השני שאחד או האחת מוכנים לצעוד. וזה לומר שאם יש טוב, והרגע הרי אמרנו שיש אפילו לא מעט טוב, יש לו מקור. והמקור (של הטוב) הוא מחוץ לי. משמע שמישהו או משהו אחר, מחוץ לי דאג או טיפל או יצר או ברא את הטוב הזה – וזה יכול להיות הטבע, אלוהים, מישהו מסויים בחיי, הגורל, חיית המחמד שלי.
הכרת התודה היא לעולם לא עבור עצמי. בעולם של הכרת תודה, אני לעולם לא מכיר תודה לעצמי. זה לא שאני מקטין או לא מעריך את עצמי. הערכה עצמית חשובה וקריטית, עם זאת, הפרקטיקה של להיות מישהו שמטפח חיים של הכרת תודה – זה לדעת לראות את המקור, השפע שבא מבחוץ, וגם את ההזדמנות שטראומה או משבר או קושי, הם מקום להכיר תודה, עבורנו.
 |
| המודל הבינרי של הכרת התודה וכפיות טובה (מודל ה"או או"). אינך יכול להיות מכיר תודה ולהתלונן באותו הזמן, בכל זמן וכל זמן, שאינך מכיר בטוב, שאת או אתה במרמור, תלונה, כעס, טינה, טרוניה…אינך יכול להכיר תודה. זה או זה או זה. או הכרת תודה או כפיות טובה (כל הזכויות שמורות). |
אני מסתובב בהרבה במקומות עבודה, עובד עם מנכ"לים, מנהלים בדרגים שונים, ועובדים מין השורה, בעיקר בעולם המכירות, השירות והפיתוח הארגוני. ממאות אינטראקציות אני מזהה שני סוגים של מנהלים ועובדים (ועוד לא אמרנו מילה על לקוחות וספקים). מי הם ומה השפעתם במקום העבודה, זהו נושא המחקר שלי.
המכירים והמכחישים או בשמות הפופולריים האחרים שלהם "המשוחררים והאנוסים" הם שני מנועים חברתיים בכל ארגון.
המכירים, שאותם כולנו מכירים בארגון גם כאופטימיים או בעלי אנרגיה חיובית, הם אלו שאם תעלה בעייה או יקרה אירוע שלא צלח הם ימהרו להכיר במה שקורה וישאלו די מהר "מה אני יכול לעשות עכשיו? האנוסים, כל ברוב המקרים יתכחשו, אולי אף יהיו עיוורים לעניין, פקחו או לא פקחו עינהם, הם יעסקו בהעברת מידע שכולל תלונה, טרוניה או משהו שלא בסדר.
אבל זה לא רק בקרות אירוע. זוהי נקודת המבט, פרספקטיבה תמידית, המשכית, עם עליות וירידות, אך מגמה ברורה. זה הסיפור שמספר המספר לעצמו ולסביבה. עבור מכיר תודה, ארוחת הצהריים שמוגשת בקייטרינג של החברה, היא לפעמים טעימה ולפעמים בינונית, ויחד עם זאת בהוויה שלו, הוא מברך על כך, מידי יום או לפחות כאשר הוא נשאל על האוכל, הוא חושב או אומר בקול שהוא מעריך שיש אוכל, שהוא מודה שאינו מחויב להכין כל בוקר קופסת מזון, שמכניסים מנות דלות-קלוריות לאחרונה, ואפילו, הוא מכיר בטוב, שאשתו מבסוטה מזה שארוחת הערב שלהם בבית היא קלה שכן הוא חוזר שבע. וזה היחס העתידי, הסביר, הכמעט ודאי של המכיר.
אצל מי שאנוס למציאות של תלונה – טרוניה או מירמור יופיעו כל אימת שתעלה בליבו שאלה או עניין באוכל. עבור מי שכפוי בכותנת משוגעים של חוסר שביעות רצון, הארוחות לא מגוונות, והתחילו להפחית חמישה ש"ח עבור הארוחות, וחברת הקייטרינג הקודמת הייתה עדיפה אלף מונים. והיד נטויה.
אז מהו ההבדל בין שתי גישות אלו?
בעוד שגישת כפיות הטובה, בשפת העם "בכי ונהי", הינה ברירת המחדל, "הדיפולט" האנושי, הרי שאצל מכירי התודה, יש ברירה. לעבוד. לעבוד בתחום. לאדם שמשתדל לחיות חיים של הכרת תודה יש קפיץ שהוא חייב למתוח, כל יום, כל היום, הקפיץ הזה הוא "אנטי ברירת מחדל". לא פעם גם אצלו הקפיץ בורח.
ועוד דבר. בזמן שלרוב, לכפויי הטובה, בדרגות השונות של חוסר שביעות רצון (או תלונה או טרוניה), יש הקשבה ערה בחברה, או לפחות "זה מקובל", אולי אף ספורטיבי לבוא ממקום של מירמור ומה לא בסדר – הרי שבדרך כלל, אדם המטפח ראייה של הכרת הטוב, כדרך חיים, כהשקפה קבועה, לא תמיד זוכה לפופולריות הראויה. לעיתים יש שיזכה להאזנה זמנית, רגעית, כזו המתקשה להכיל את ההוקרה, לפעמים זה עשוי לזכות לקשב ציני.
בלימוד של מקומות עבודה ועובדים וסטודנטים טרום תקופת העבודה העתידית בחברות, גיליתי שבתווך, בין המכירים (תודה) והאנוסים (לטרוניה) נמצאים ה"כרוכים". אלו שמתאימים את עצמם, ולרוב הם הרוב.
הכרוך מצטיין בכך שהוא (או היא) מישהו שקשור סביב מישהו או משהו אחר. הכרוכים עטופים בדרך כלל באנוסים, באלו שאין להם ברירה אלא להתלונן ולא להתרונן.
התחום הזה שאותו אני חוקר, מעלה שאלות רבות…האם זה באמת משפיע על החברה שלכם? האם ארגונים יכולים וצריכים לאזן בין המכירים, האנוסים, והכרוכים? האם בהכרח אנוסים עושים עבודה פחות טובה בארגון או משפיעים על ההון הפיננסי, אנושי ופסיכולוגי בארגון? ומה ניתן לעשות ביחס ל"לחבר" את הכרוכים עם המכירים?
וכמובן..איך אפשר בלי…אז איפה אני? איפה זה שם אותי? האם אני אדם מכיר תודה או לוקה בכפיות טובה?
המשך בחלק ב' של "מכירים ומכחישים – משוחררים וכפויים – על מכירי תודה וכפוי טובה"
