מהי הכרת הטוב? עד כמה ולמה צריך להכיר טובה? והאם יש כללים או גדרות יש להודיה?
יש דברים שהם ברורים. אדם פועל למעני, עזר לי בעירייה, סידר למעני קשר עם קולגה עסקי, ייעץ לי ונתן לי מזמנו בתחום שהוא מתמחה בו, עשה לי טובה, אולי אפילו טובה גדולה, כאן זה די ודאי לי שהנ"ל זכאי להכרת תודה ואני צריך להכיר בטובה שעשה למעני.
השאלה הנשאלת, היא מה קורה כאשר עשה מישהו משהו עבורי, שאינו כרוך במאמץ, מה שאנחנו קוראים על הדרך. פתחתי את דלת דירתי, ובעודי במפתן הדלת מופיע השכן: אני רואה שאתה עם מכתבים ביד.. אני בדרך למכולת, הוא אומר. אהה.., אני משיב לו וטרם המשכתי הוא מייד אומר: "עזוב, אני אשים את הדואר בתיבת הדואר, זה בדרך למכולת". וכך היה.
הוא לא צריך לחצות כביש, ללכת בגשם, או להזיע. פשוט לשלשל, ברור שאהיה מנומס ואומר לו "תודה" אבל האם אני צריך להכיר לו טובה, על מעשה שממש על הדרך.
האם חוקי הכרת הטוב חלים גם על כך, ואף על דרגה אף פחותה מזו?…נניח, שאדם עושה לי טובה, בלי שאפילו שהיה מודע לכך, לעיתים אפילו תוך שהוא מיטיב עם עצמו. פוגש ידיד שלי אדם שלישי, ויוצא שהזכיר את שמי, כאדם טוב, אדם נאמן ואמין, בעל מקצוע טוב וכן הלאה. לא ידע הידיד כי אותו אדם שלישי, מעוניין בעסקיי, ודרך זה בוחר להמשיך ולבחור בי לעסקה ביננו, וכך גם לא ידע כי צמחה לי טובה מאיזכור ודרישת שלום אקראית זו.
עצם זה שהוא מזכיר את שמי לטובה זה כבר נחמד, יחד עם זאת אם נגרמה לי טובה בעקיפין או בהיסח הדעת, האם גם כאן ממישהו שהוא יודע, האם גם כאן צריך להכיר.
נתקדם עוד שלב, למקרה רביעי, בו אין דעת לנותן הטובה, שכלל הוא גורם לי טובה, זה יכול להיות הפרה המעניקה לי חלב, או הכבשים שמעניקות לנו צמר.
אם כך אנו נוהגים לדבר על ארבע דרגות (4 רמות) של הכרת טובה,
- אחר שעושה לי טובה בפועל – במאמץ, במכוונות.
- אחר שעושה לי טובה בלי מאמץ
- אחר שלא יודע שעשה לי טובה
- אחר, אפילו שאינם בני-אדם, שעושים לי טובה שלא מדעת
הכרת הטוב נמצאת אם כך בכל הרבדים, ואני מחוייב להכיר בטוב. מסופר על משה רבנו שלא היכה בחול בעודו, מורה על מכות מצרים, ונותן לאחיו אהרון לעשות כן, שכן החול, הוא זה שהצילו מפני פרעה. וגומל משה לחול, על שחייב לו טובה, אף שאינו מין הדעת.
מה ההסבר? מה ההיגיון ואיזה עניין יש לי שאני מכיר טובה ואומר בקול את הטוב לפרה, לפרפר, לחול או ליאור? הם הרי לא מבינים כלום.
הכרת הטוב – בסיסה ומהותה – שהיא אינה רק עבור הנותן, זה שעשה לי את הטובה, היא גם עבור המקבל, עבורי מקבל הטובה. במקורות, אנו אומרים שהאדם חושב שהוא נותן, אבל בעצם הוא מקבל. כולנו מתנסים בכך שנתינה, מחייה ומחזקת את רגשותינו. המילה "נתן" הינה שורש שלא משנה מאיזה צד נתבונן בו, משמעותה "נתן". גם הנותן, גם המקבל.
כאשר אני נותן תודה, אני פועל ראשית ולכול עבור עצמי, מקטין את האגו, אני פועל פחות כאגואיסט. הכרת התודה לאחר, מחדירה לעצמי, בעצמי, להתבונן. להתבונן מאיפה זה הגיע? מי נתן לי את זה?
יש שיאמרו הטבע, הגורל, היקום. יש שיאמרו האל.
ביהדות, מטרת הכרת הטוב, היא שאדם יכיר בטוב של מעשי השם. מכאן אנו רואים באי אמירת תודה, עד כדי כפירה. כפיות טובה. כפירה בטוב. "כל הכופר בטובתו של חברו, כאילו כופר בטובתו של מקום".
אז קודם שיש בהכרת הטוב, נקודה אמונית, באמונה, יש בה הכרח להכיר בטוב של הסובב אותי, ולהכיר בטוב עבור עצמי. אחרת, זו כפירה בקיים. בין שאני חילוני-אזרחי בין שאני אמוני.
הכרת הטוב היא בעצם ירידה לשורש
כסגרנו את השיפוץ האחרון, למעשה חתמנו על חוזה הדלתות ביום שישי. שבוע אחרי זה התגשם חלומנו וחתמנו על מעבר לבית חדש, במקום שחלמנו עליו, במחיר שרצינו בו, וכל בעלי המקצוע עימם חתמנו על הסכם הזמנה, נענו לנו ולא תבעו כל פיצוי או דבר. מה היה השורש של המקרה המתוזמן הזה? מי היה המקור? יש שיאמרו מקרה, יד הגורל, מזל וקראמה. אחרים יאמרו שהכול נהיה בדברו, ויכוונו לאלוהים.
כל הסיפור של הכרת הטוב, זה לחפש את השורש, לראותו, כבסיס לאמונה בין אם אזרחית, חילונית או דתית. כל אחד בדרכו, ובלבד שיעבוד על שורשו של המיטיב. הנותן. ולא לחפש, זו כפירה, ולחפש זו הכרה.
הכרה
על אדם המאושפז בבית החולים, ללא דעת, אנו קוראים "מחוסר הכרה". מה שמבדיל ביננו לחי והצומח היא ההכרה. הכרת הטוב ראשיתה "הכרה". תודעה.
אין אנו קוראים להכרת הטוב, החזרת הטוב, או נתינת הטוב…אלא "הכרת הטוב". לעולם לא יחזיר אדם טובה, אלא אם ראשית יהיה במודעות, יכיר בטוב שקיבל. זאת לעומת הטשטוש שבו רבים מאיתנו חיים בעולם "שהכול מגיע לנו"…הכול אוטומטי, ולמה מגיע לי, והוא או היא חייבים לי. ומגיע לי מגיע לי הוא ההפך מהכרת הטוב.
המציאות התודעתית של הכרת טובה מלאה, על פי הגאון מוילנה, קשורה ברעיון שהחזרת הטובה יש לעשות לפחות 3 פעמים:
- פעם בשביל זה שעשה לי טובה
- פעם בשביל להשתוות, עבור זה שהוא עשה לי טובה ("פיטים")
- ופעם בשביל ועבור להתחיל הכול מחדש – שהרי האחר נתן לי ללא שהיה מחוייב וללא רקע קודם), ופעם שלישית זו היא הפעם הראשונה שאני נותן, משלי בעצמי לאחר
וזהו מעגל שלם. ובכל פעם שנוהג אדם כך, הרי שיוצר מעגל חדש של יחסים.
האם המעגל הזה מתייחס גם למי שלא עושה לי טובה? האם עליי לפעול כך גם למי שלא גומל לי טובה ואף, חלילה, גומל לי רעה?
