ללכת זה החיים של שלום

אני מקפיד לומר לו תמיד שלום. "כל הכבוד אדוני" אני אומר לו, והפעם מתפתחת שיחה. "כל יום אני רואה אותך צועד?!", 

מתפתה. איש מבוגר, מסקרן, אני רואה אותו צועד כל יום. שיער לבן, מטופל…גבו שחוח מעט, צעד ועוד צעד, מרים צעדיו לא מרחיק להרים עקביו. מקל בידיו.

לומד ששמו שלום…

"אני כל קם יום בבוקר" כך משתף שלום, "ואני אומר, שאם אני לא קם מהכורסא לצעוד, אז זהו גמרתי, מחר כבר לא אוכל לצעוד."

אז מה כל יום ככה?

"בטח בטח…אם אני לא הולך כמה פעמים, אני אומר ביי". הוא אומר ומבטאו הכבד הוא כמו ניגון.

"מה זאת אומרת ביי? ביי לחיים, ביי לצעידה?

"לא..לא..לא.." שלום ממהר להשיב. "ביי להליכה. וללכת זה החיים".

בן כמה אני לדעתך? אני שוקל, אומד זהיר את פניו. 81 82 אומר. "יפה…לפני 4 חודשים חגגתי 81".

עולה מרומניה בשנת 1963 שנה לפני שאני נולד. ילדיו, שניים, כאן תוצאת הארץ. אותה עיר נעורים של אשתו. כאשר לא קיבלה היא סרטיפיקט, וזה בושש להגיע, אמרה לו: "סע אתה, אני אגיע, אחריך אני יודעת שתחכה לי". ששה נכדים. "אצל רומנים שש זה המון..בת אני רואה כל שבת, בן רואה כמה שבועות..עובד מאוד קשה".

מרזבים, מנדפים, בוידם, גגות "עבדתי קשה" הוא משתף. פחח, איש מלאכה, עם בית מלאכה קטן, ברמת גן.

ויש בו מהאהבה, מההערכה, קבלה שיש באבא בשנותיו האחרונות. ואני מקדיש לשלום את זמני. כולי שלו.

אתה בבוקר מכיר תודה לבריאות? למה שיש? 

"לא אומר", עונה אני קודם כל אומר כל בוקר תודה לאשתי. יש אחד למיליון שגבר יש לו כזו אישה.

.
שלום שלום