תפריט
זהיר.
הייתכן שבאותו הרגע, בו אמא או אבא נקרעים, אומרים, חוזרים: "חיי נגמרו… "חיי אינם שווים..".. "זה לא אותם חיים", אנשים יחפשו את ההכרה בטוב? האם לא נדרש לב של אבן לכך, לעסוק בהכרת תודה, בעת כזו?
הכרת תודה, כאורח חיים, כדרך השקפה, כציווי מוסרי, לראות דרכה עולם, זרה לנו. מנוכרת לשורש ההוויה שלנו כבני אדם. הרי תינוק בן יומו, נולד כולו רצון לקבל, ולקבל ולקבל. וללמוד להכיר בקיים כטוב, להעריך. זו העבודה.
ותינוק אפשר ללמד תודה. עובדה. עד שיתרגל להפך את דרכו. אבל האם אפשר ללמד הורה אבל שאיבד את ילדו? האם ברגע הזה שהחי, מת, מותיר אחריו את מי שגידלו, מחשב את קיצו אפשר ללמד סנגוריה? ואחרי אבדן בן, בת, אח, האם זה שנותר, הפליט, האם ניתן באמת להתחיל ללמוד מחדש לטפח הכרת תודה? ממש כמו תינוק?
אומרים על מי ששייך למשפחה הזו שמעולם לא בחר להיות חלק ממנה, ממשפחת השכול. אין בו בחירה. אבל, האם יש לה או לו סיכוי לבחור יום אחד לנסות ולהכיר תודה?
יום הזיכרון, ולא רק הוא, עטוף בסיפורים על גבורת הנותרים. החיפוש אחר ריפוי הלב שלא יתאחה. היאחזות בילדים האחרים, חלום על נכד, לידה בגיל מאוחר, מתן ונתינה לאחר, גלעד ואנדרטה שיחרטו בטבע?
אולי זו ההזדמנות שלהם לומר לנו, זוהי הצוואה עבורכם, מי שחיים ובריאים, לאלו שהם מחוץ למשפחת השכול והכאב, לאמור: "אתם, השלמים, אתם הבריאים, אתם המלאים, אתם הרגילים…אתם תחיו!..אתם תכירו תודה!…זהו הצו!…ואילו אנחנו…אלו שנפרמו חיינו לעד…נמשיך להיות לכם לסמל…לומר לכם..תחיו!..הכירו תודה על הקיים!".
רבים המחקרים על חוסנו של היחיד, אל מול משבר, ועל תרופת מרפא של להכיר תודה, דווקא על רקע טראומה, סבל או אסון.
האמנם כך?
מראש, אני בוחר שעל על כל שאלה שאשאל אותיר סימן:"איני יודע".
הכרת תודה, ליתר דיוק, האבחנה של "הכרת-תודה", בסיסה הוא יסוד של הסכמה, נשען על ההסכמה הפנימית, לעצור לרגע ולשאול, כל אחד לעצמו: "האם אני מוכן לשקול להכיר בטוב? האם אני מוכן לנסות להכיר שיש ולו לפחות מעט טוב בחיי? ואולי אפילו כמות לא מבוטלת של דבר מה להעריך, להוקיר?". זה לא שהעולם מושלם ובכל אופן, זה לנסות ולהתחיל לשקול, כמעט להסכים לומר באותו הרגע "כן" לחיים. להעריך.
במותם ציוו לנו את החיים. חיים של מה? את החיים להכיר. ולהכיר. ולנסות להכיר. לנסות מה?, לנסות אולי יום אחד, או פעם, מתישהו להכיר תודה.
הלוואי.
