תפריט
כן. ולא. לא. כי לא הייתה לי תאונת דרכים, לפחות לא רצינית מידי, למעט שדפקתי את הפרונט של האוטו של ליאת. אבל זה היה הרבה אחרי. גם הסרטן שגיליתי במקרה, קטן אבל סרטן ובזמן. אבל, גם זה היה אחרי.
וכן, כן ועוד איך, היתה לי תאונת דרכים, ברוח, בנפש. בין הפנימי לחיצוני. בין מה שצריך למה שיש. "תאונת איזון" אני קורא לה. איבדתי את הדרך ומצאתי אותה.
הסיפור הזה הוא הסיפור שלי. לא יכולתי לכתוב אותו טוב יותר אילו היו אלו מילותי. לא ביקשתי מספר טוב יותר עד שבא זה. יום אחד אכתוב את שלי. ואולי בעצם אין צורך זה סיפור של רבים. או לפחות שלי.
מאת הרב זליג פליסקין, מתוך האתר המופלא של אש ישראל ולאור חוכמתו המיוחדת, העממית). וכך מספר הרב:
"חייתי בעולם אפל. לא ידעתי עד כמה מיותר החושך שבו, עד שהפכתי את ההסתכלות שלי וגיליתי, שבעצם חייתי כל הזמן בעולם של אור".
מלים אלה נאמרו על ידי אדם זקן, לפני שנים רבות. הוא הקרין שמחה ודיבר עם תחושה עמוקה של סימפטיה והתחשבות אמיתית בזולת. הוקסמתי ממנו. "בבקשה, ספר לי עוד על החיים שלך ואיך הפכת להיות מה שאתה."
והוא סיפר… על התאונה, והמשבר. ועל צמיחה.
וממשיך הרב "כל הזמן ניצבתי בצד השלילי והתמקדתי במה שלא היה בסדר. ראיתי מה לא טוב במה שאנשים עשו למעני – ועל כל מה שלא עשו, התלוננתי. האשמתי אחרים במצב הרוח הרע שלי. תמיד היה לי חסר משהו ושום דבר, לא היה מספיק מושלם. המשפטים שחלפו במוחי, היו תמיד שליליים ומלאי תרעומת ולמען האמת, במרבית הזמן אף הרגשתי דכדוך נפשי. האמנתי שאני פשוט כזה, כי זאת האישיות שלי, בגלל שככה גידלו אותי, בגלל ששום דבר לא מושלם. אבל, המקום העיקרי בו לא חיפשתי את רגש השמחה ואת הרווחה האישית, היה – בתוך הראש שלי"
ואז, יום אחד, כשנראה שכל העולם שלי עומד להתפורר, הייתי מעורב בתאונת דרכים קשה. אמרו לי, שלא בטוח שאמשיך לחיות. זה היה הדבר הכי כואב ששמעתי בחיים שלי. זה כאב לי יותר מהכאב הגופני שהרגשתי. חשבתי על החיים שלי, כשהמחשבה החזקה ביותר הייתה, שהפסדתי הרבה מהטוב בו התברכו חיי, בגלל תכונת חוסר הכרת התודה שלי. הייתי כפוי טובה כלפי הבורא, כפוי טובה לאנשים שעשו ככל יכולתם למעני, וכפוי טובה לכל מי שעשה משהו עבורי במשך כל ימי חיי. הבטחתי לעצמי, שאם אשאר בחיים, אהפוך להיות "מומחה להכרת תודה".
הבטחתי לעצמי, שאם אשאר בחיים, אהפוך להיות "מומחה להכרת תודה". אני אעריך כל מה שהקב"ה נותן לי, כל הזמן. אני אעריך את עולמו, את ההזדמנויות שהוא שולח בדרכי, אני אעריך כל דבר ודבר, שמישהו עשה למעני בעבר ושיעשה למעני בעתיד.
תקופת ההחלמה הייתה ממושכת, אבל אני הרגשתי אסיר תודה על כל שיפור קטנטן. נאלצתי לסמוך על טוב ליבם של אנשים אחרים והייתי אסיר תודה על כל מה שכולם עשו למעני. כל החיים שלי התמלאו בהכרת תודה.
אנשים אמרו לי, שהם נהנים לשהות בסביבתי. ההתנהלות השמחה שלי גרמה להם להרגיש טוב והם שמחו לעשות למעני דברים, ומכיוון שרגשות מדבקים, הם נתרמו באופן אישי מהעובדה ששהו במחיצתי. אני אסיר תודה לקב"ה על המכה ששלח כדי להעיר אותי, אני אסיר תודה על זרם הרוחניות והרגש השופעים בחיי."
לכל אדם יש הרבה על מה להודות! הכרת תודה יוצרת אושר ושמחה, עוזרת לנו להיות רגועים ושלווים,. הכרת תודה מרוממת את כל חיינו.
אם נתמחה בהכרת תודה, נחייה באמת.
תאונת הדרכים שלי הייתה סבל שחייתי בו, לחפש מה לא בסדר מה עוד, מה בחוץ, בעוד בפנים, הטוב לא צומח. והמקור שלי הוא טוב ועשיית הטוב.
ונשאלת השאלה האם אפשר להתמחות באמת בהכרת תודה כשלא צריך לקבל הודעה על סרטן או לעשות תאונת דרכים?
