"לתחושה הזו של הערכה, של האדם אל מי שהיטיב עימו או דבר מה שהיטיב עימו אפשר היה להתאים שמות שונים" אומרת ד"ר קרן דובנוב, מהמכללה לחינוך על שם דוד ילין, חברת האקדמיה לעברית. לדוגמא, אפשר היה לעשות שימוש בביטויים של כיבוד החסד או רגש תודה.
"העברית הקלאסית" כך מציינת דובנוב "לעולם מצויה בשורשו של המושג הזה – המילה טובה". מילה זו "טובה" מציינת את הערך, שהאדם קיבל ולא את ההודיה שהוא חב. בימים ותיקים, הביטוי הקדום היה "החזיק טובה". החזיק טובה כמו שמצויין בפרקי אבות: אם עשית תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת.
בספרות מאוחרת אנו הולכים ומתקדמים ומוצאים את הביטוי "מכיר טובה". ההפך ממכיר טובה הוא "כפוי טובה". שלא כמו בלשונות לטיניות, רבות מהמילים המתייחסות לביטוי זה, מכילות את שורש המילה "תודה". לדוגמא באנגלית Thankful וביידיש "דאנקן". בהשפעת שפות אלו החל לחלחל השימוש גם במילה תודה בעברית, ובביטוי הכיר תודה או הכרת תודה. סייעה לכך קרבת הצליל בין המילים. בלשון ימינו שומעים גם את הביטוי הוקיר טובה, שוב בגלל קירבת הצליל והמשמעות. אין מקום לעשות שימוש בביטוי זה שכן מוקירים, משמע מכבדים את האדם עצמו ולא את הטובה או טובות שהוא עושה לנו. "לסיכום" אם כך אומרת ד"ר דובנוב: הביטויים המסורתיים איפוא הם "החזיק טובה" ו"הכיר טובה".
 |
| מה ההבדל בין הכרת טובה והכרת תודה? |
