לא מעט מהאנשים רוצים להפוך את העולם למקום טוב יותר, מה שלא תמיד ערים חלק מהמציעים, הוא שהמטרה האמיתית שלהם זה למצוא שמחה פנימית, שמחה כזו תקרין על הסביבה. מה הקשר של הכרת-תודה, הערכה ושמחה פנימית, על פי אברהם ואסתר היקס.
האם זו הכרת תודה שמסייעת לשמחה הפנימית הזו שאנשים מחפשים בדרכם לעולם טוב יותר? על פי אסתר היקס, אחת המורות המרכזיות היום בתחום ההעצמה וכח המשיכה (אברהם היקס), "ב'הכרת תודה' יש לעיתים התנגדות, יש את ההרגשה של משהו שהתגברת עליו, בעוד שבהערכה, יש רק יישור קו אמיתי עם הקיים, על כל מה שיש או מה שאתה".
היקס מדברת על הרשת הרגשית (Emotionsl Grid) ואומרת כי בתזוזה שלנו מהמקום שבו אנו נמצאים למקום הזה שאנו רוצים, לא תמיד ברור לנו מהו הצעד הראשון. בתזוזה ל'הערכה', או בלהגיע לרגש של הערכה,, אנחנו מתחילים לבנות את ה'רשת הרגשית' הזו. ועל-ידי תזוזה של רגש ההערכה שהוא רגש יחסית קל להגעה, בסביבה שרבים מאיתנו חיים בה, שבה השמש זורחת כל בוקר, והמים נעים אלינו בברזים, וזרעים ממשיכים לנבוט ומישהו דואג לכך, ותינוקות נולדים, והאוכל ממשיך להגיע לצלחת שלנו – אז בהחלטה הזו, לבנות רשת רגשית, ובהחלטה להגיע לרגש של הערכה, לפחות לנסות להגיע אליו לעיתים קרובות, יש לא רק יציאה מנקודת ההתחלה, אלא שזה הכיוון להשגת נקודת המשיכה (כח המשיכה) האישי של כל אחד. הערכה גם בחיים, וגם במונחים פיננסים, היא לתת ערך: זה להפך ליותר ממה שזה, כך אומרת היקס.
באחד הפרקים המרתקים שלה משתפת אסתר היקס כיצד להיכנס לזה ומדגימה "אני יכולה להתחיל ממונחים כלליים. ואני לא חייבת, לפחות בהתחלה להיות ספציפית. וכ תוכלו לומר לעצמכם: אני מודה שיש ערך בכל אשר אני, באתי לפה, לעולם, עם סיבה וערך ומצאתי את הדרך. הניגודים בחיי, הם שעוזרים לי למצוא את הדרך, להגדיר מי, ואני אוהב ואני מעריך את מי שנהייתי ומי שאני נהייה.
ואני יודע שיש יותר מאשר הוגדר שאני יכול להבין, ואני להוט לגלות איך להתיר לעצמי, באופן מלא יותר מלא להיות מי שאני. כשאני חושב על להיות יותר, לעיתים אני מכיר בכך שאני לא שלם או לא משלים עם כל מה שיש, וזה משאיר איזה רטט או חוויה כזו, ואני יודע שזה לא משרת אותי, ואני מעריך את "המדריך הרגשי" שלי, שאני מקבל שאני חש בפער הזה, ואני חש משהו בזמן שאני מזהה את זה.
לשאוף, לרצות בשיפור תמידי, הוא לא דבר הכרחי. האבולוציה של התרחבות היא הדבר הטבעי ביותר ביקום, ואני לא מפסיק להתרחב, ואני לא חייב לדרוש התרחבות או שיפור מטרות, כי אני לא מפסיק לצמוח, ואני לא יכול להפסיק את הצמיחה הזו. ועכשיו כשאני מכיר בהתרחבות הזו, ואני בטוח שזו הדרך בשבילי, כאן ועכשיו, אני קולט את זה שההערכה היא המפתח המוחלט עבורי, לא רק לגלות את המלא של מי שאני, אלא גם בתרומה שלה לאחרים.
…וכך אני מסיק, שמכיוון שהרכה (הוקרה) היא המפתח, ומכיוון שיש כל כך הרבה מסביב להעריך ולהוקיר, ומכיוון שאני רוצה להצמיח אחרים, ההחלטה הזו של להעריך, בכל מקום שאני הולך, על מי שאני רואה, וכל מה שאני רואה או עושה, ההחלטה הזו, חייבת להיות לא רק הדבר הכי קל בחיים שעשיתי אי-פעם, אלא גם הדבר הכי פורה (פרודוקטיבי) שאי פעם עשיתי, הדבר הכי יעיל שעשיתי…אז איך זה אפשרי שהדבר הכי קל לי לעשות הוא גם הדבר הכי אפקטיבי לי לעשות, ואני מבין שאין מחיר לשלם..
ואני מבין עכשיו שההערכה, בצורה הטהורה ביותר שלה, זה אני, מסתכל דרכי על החיים"
המשפט שלך היכה בי. הולך איתי כל יום בימים באחרונים "היה טוב ולא ידענו כמה..". שלחתי לילדים, לליאת. ביקשתי שיעצרו דקה. 4 חודשים אחורה בזמן, שנסענו דרומה,...
