תפריט
 |
| העץ בגן השלום, הוד השרון |
בהכרת תודה היומיומית אני מחפש את המשהו הזה שאני לא רואה בדרך כלל, את המשהו הזה שעובר לידי, משהו הזה או מישהו שאם אני סך הכול מסתכל עליו הוא מיוחד או מקסים או טוב, אפילו בקושי שלו, במונוטוניות שלו אפילו יש בכיעור שלו, בדרך שבה הוא מכביד, הוא שווה את הכרת התודה
ככה זה עם השבילים ליד הבית, ככה זה עם המקומות שאנחנו מסתובבים בהם ככה זה עם המראות שאנו רואים – לא תמיד אנחנו מכירים תודה על מה שאנחנו רואים בעיניים.
העצירה הזו שאני קורה לה "שדה" או לעמוד ב"שדה" זה הכלי שפיתחתי. שקול, דבר, הכר.
לשקול זה לעצור. אי אפשר לשקול תוך כדי תנועה.
לשקול זה אומר לנסות להסכים לראות שיש לא מעט טוב בחיינו ואפילו די הרבה ולהסכים להכיר בכך. זה לא שהכול מושלם אבל מכאן לכאן יש חבילה של לא מעט טוב. אז זה להגיד לזה כן. כן לחיים.
דבר, דבר את הדברים בקול רם, או בדיבור פנימי ברור, זה לא עובד שזה עובר לי ליד. זה ממש לדבר את הדברים
הכר, משמע להכיר בכך אם הסכמתי שיש טוב ואפילו לא מעט טוב להכיר בכך שיש מקור לטוב הזה וזה מקור מחוץ לי – אנשים בסביבה, אירועים, מקומות או הטבע, אלוהים או כל דבר.
