בשדרת האוטקר אני מקבל מיגאל את ההודעה על הליכתה של אימו, לאחר ימים פרידה בבית החולים, בשיבה טובה בגיל 94. בית החולים הוא מקום של קושי התמודדות בשורות איוב, ומצד שני יש בו ברכה, יש בו יופי.
אנשים עוצרים את החיים בבית החולים, המשפחה מתלכדת. הסביבה עוצרת דרוכה לעצור, יש פתאום זמן, רוגע, לא חייבים לדבר בטלפון.
האם צריך לחכות לרגע האחרון? או למעמד של הפרידה? או למעמד מסויים? האם צריך לחכות לבית החולים?
ייתכן וזו לא הנקודה שצריך לשאול..
אחד הכללים הבסיסים של הכרת תודה שהיא יכולה להיאמר או אפילו שומה עליה להיאמר בכל זמן. טוב. זה בלתי אפשרי ב 1005 מהזמן. אך, עצם העצירה מאפשרת להעריך, הפנים, לחבר, להתחבר.
דווקא עכשיו. דווקא ברגע הזה ולא ברגע מיוחד, רגע טקסי, לא כלאחר יד, פשוט על אם הדרך ולא רק בפיסגה.
אני מכיר תודה על המחשבה הזו, על הכיוון
אני מלא עזוז מהשיחה עם יעקב, מגעגוע למישהו שאני כל כך סומך עליו והוא מצחיק איתי. למרחב של מחשבות שאין שם שנייה של להראות טוב או לא טוב
אני מכיר תודה ליום מלא ריכוז, על עשייה למען תמורות, על עשייה למען דטה בייס, על הצעות מחיר, על יום מלא עשייה. אני מכיר תודה שיש כסף לטפל בדברים החשובים.
