יש לי חבר עם פרקינסון.

יש לי חבר עם פרקינסון. אל תיפלו בפח הרחמים. בסך הכול יש לו בקשה אחת. הנה הבקשה שלו.

אני מכיר אותו מזה חמש שנים. לפני ארבע שנים הזמנתי אותו לאחת ההרצאות שלי והוא הגיע. הדברים שאמר ריתקו אותי. נקשרנו.

אתמול אנחנו נוסעים יחד ברכב. "קח אותי מכאן" הוא אומר לי רבע שעה קודם, יורה בעודנו יושבים אצל קולגה. זה הסימן לכך שהוא נגמר. הוא צריך לחזור לביתו. 

במכונית, בקרבה הפיזית נוצרת עוד רמה של אינטימיות: "תגיד, זה שאתה אדם עם חוסן זה אני יודע. מעולם לא התלוננת על המחלה. גם שאתה אומר לי במילותיך, קמתי היום על הפנים, או שמע אני גמור או אני ב OFF…זה אף פעם לא לעורר את חמלתי. ואתה יודע מה" אני ממשיך בגלוי "אני גם לא מרחם עליך".

יש לחבר שלי יכולת מרתקת לקלוט אנשים בשנייה, לנתח מה קורה בצד השני של המסך, הוא כריזמטי, הוא רב אומן בלספר סיפור, ובדיוק הסיפור שמתאים לסיטואציה. והוא והפרקינסון חיים באותו הבית. 

אבל הפעם הוא מבקש במבטו, שאחדד את כוונתי.

"זה שאתה לוקח מלא כדורים אני יודע, וביטוח לאומי שולח אליך מישהו קבועה. אבל מה עם הרגש?" אני שואל – "אני מתכוון" כך אני ממשיך "איך אתה מתמודד עם כל העומס הרגשי הזה.. והאם יש משהו בעולם התמיכה הרגשית שיכול לקדם או לחזק אותך מהמקום שבו אתה נמצא?"

בגיל 70, שמור להפליא, כשהוא נכנס לפגישה הוא מלא הדר, זקוף על מקלו. והוא חי עם פרקינסון כבר 10 שנים.

"אני ב OFF". בהתחלה לא הבנתי מה זה מצב OFF. לעיתים שאנחנו יושבים אצלו, בביתו הקטן, ערים לשיחה ומתעוררים מפער הרעיונות ביננו הוא קופא. מודד מילים. משתהה.  

שאני שואל אותו יום אחד"מה זה OFF", הוא עושה עצמו כממתין. כך לפחות נדמה לי.

עוברות כמה שניות, כאילו מנהל מאבק פנימי, "זה אומר שאני קופא". וממשיך "אצלך הזמן בין קליטת במידע, עיבודו ומתן הפקודה למוח הוא בשבבי שניות". 

שוב עצירה, שוב פנים קפואות. ועדיין הוא איתי במאה אחוז. קשוב. "הזמן שלוקח לי לקלוט ולהעביר את הפקודה לדבר את המילה או להזיז את היד,כאשר אני ב OFF הוא במושגים של יובלות אצל אדם רגיל". והוא מתרכז לאט. "והקטע הוא שאני לא יודע אף פעם מתי יהיה ה OFF הבא".

"ושאתה ברגיל?" אני שואל, יודע את התשובה. והוא עונה בזמן המאופק שלו. "חי את החיים המלאים. אתה יודע".

יש לחבר שלי מרץ אדיר של בן 17.

החבר שלי שהפרקינסון חי איתו, הוא אינטלקטואל, איש ספר ושיחה, מר כתיבת ספרים, עשיר בשפתו, עברו קסום, רעיונותיו שופעים. והוא תמיד מעניין.

הוא משתמש בהמון בהומור. הוא איש מצחיק, והוא אף פעם לא מגוחך. 

"אהבה" הוא אומר לי. "טוב" אני אומר ברבע מבוכה "זה אפשר לא תמיד לסדר ובכל אופן, לא על זה שאלתי" וכמעט שנכנסתי אני בעצמי ל OFF. "אתה איש שאני לומד ממנו, על חוזק וחוסן, על הכרת תודה. על להיות את זה ולא רק לדבר את זה. אני מכיר לך תודה שאתה מגדלור לחיים של אדם ללא תלונה…". ואני נזכר שהוא בעצם מדריך עבורי. מורה לחיים.

יש משהו בכלל שרגשית ירים אותך?  

"פסיכולוגים לא עזרו לי. ניסיתי כמה פעמים. הייתי בכל מיני קורסים. אני גם עושה מה שקרוי פסיכו-גריאטריה. לא מרגיש ששום דבר תורם לי".

"דבר אחד אני מחפש" הוא אומר לי – "מישהו או מישהי שיתנדב להקליד על המחשב את הספרים שלי. כמה שעות בשבוע".

שלח על פני המים.