תפריט
אם תסתכלו מסביב תראו שאנשים מכירי תודה מושכים. יש משהו שמייד תופס את תשומת הלב שלנו שאנו מזהים מישהו שבשורש שלו מוקיר ומעריך באופן אמיתי. אנשים מכירי תודה יותר נעימים, יותר חברתיים, מוקשבים. מה לא מושך? כפיות תודה, אנשים כפויי טובה שנמצאים בתחתית הסולם של הכרת תודה, שמפזרים תרעומת או כעס או תלונה מתמדת. אבל באמת האם אנשים מכירי תודה מושכים יותר את בני המין השני ואם כן מדוע?
אנשים מכירי תודה, אלו שמטפחים אורח חיים של הכרה בקיים כטוב, הם אנשים שבעי רצון, הם אנשים שנעים להיות במחיצתם. יש שם איזה משהו שנעים לנו "להיות בסביבתם". אנשים שרואים את הקיים כטוב, זה לא שהם חיים בארץ החיים החיוביים, זה לא שאין להם קשיים. אנשים מכירי תודה במקור שלהם הם אלו שמעריכים את זה שיש מקור שהיטיב עימם, והמקור הזה הוא מחוץ להם או שהם מודעים לטוב במה שקיים, הם פשוט שבעי רצון או עובדים על שביעות הרצון.
תשאלו מה היופי בהכרת-תודה? הגדולה של הכרת תודה שזה קשה להיות גם מלא תודה וגם מלא כעס או שנאה באותו זמן. זה או זה או זה. ושניהם יחד זה בלתי אפשרי.
אנשים מכירי תודה (שההפך מכך הוא טינה, מרמור, כעס ו….תלונה), מחייכים יותר, מקבלים יותר את דעת האחר, אנשים מכירי תודה לא מפזרים רעל על כל סיטואציה או מצב "כדי להיות צודקים", אנשים מכירי תודה לא מריצים טוקבקים של שטנה או מגיבים בתלונות באשר הם.
מחקרים ראשונים בחקר הכרת תודה (פרופ' רוברט אמונס ואחרים) מוכיחים שהכרת תודה הופכת אנשים לחברתיים וחברותיים יותר. מסתבר שזה לא רק מה שאנשים מכירי תודה מדווחים על עצמם. אלא שאנשים סביבם מדווחים עליהם (שהם מכירי תודה ונעים לשהות במחיצתם).
זה לא רק שלהיות אדם מכיר תודה מושך אנשים אחרים, זה גם פותח דלתות. זה פשוט. אם נעצור לרגע נוכל להתבונן ולשאול את עצמנו "עם מי אני רוצה לבלות את זמני?". אם אני עוצר לרגע ושואל את עצמי, במחיצת מי אני מעדיף לחיות, התוצאות לא יפתיעו אף אחד. אנשים מעדיפים להמליץ על אנשים מכירי תודה. הם יכירו להם בן זוג חדש, ימליצו עליהם למקום עבודה, כאשר הוא תגיע הזדמנות לאותו בליינד-דייט או ראיון עבודה. זה די טבעי לחשוב כך, שכן לא משנה מה תהיינה תוצאות החיבור שעשינו (שעבד או לא עבד) יזכה להכרה ותודה (והם הרי כנראה יישארו שבעי רצון,לא כן?)
זה נעים… אפילו כיף לעזור לאנשים שמביאים אורח חיים של שביעות רצון והכרת-תודה לסביבה. זה עיקרון קצת שונה מאיך שמגדלים אותנו במודרנה. "אתה יכול להצליח בעצמך", "הכול תלוי רק בך". אנחנו באופן טבעי מסתכלים היום, על מה טוב לי או יעבוד לי, מה ישרת אותי "האישי"?
בחברת השפע, ממקום שבו לא מעט ילדים משמיעים (ובוגרים) "אני רוצה.." או "למה גם לי אין" ו"מגיע לי" איך יוצרים ילדים מכירי תודה?
בתרבות, שלעיתים נדמה, ששום דבר לא מספיק בה וכל שבוע יש משהו חדש לקנות? בסביבה שבה האושר שלך נשען על הדבר האחרון שרכשת, ואני "צורך ידע" בפרסומות, ורחמנא ליצלן הולך לקניון כבילוי למשפחה, איך יוצרים ילדים שהם שבעי רצון? (וזה לא תמיד שילדים חרוצים או ילדים שאפתניים הם ילדים שבעי רצון. יש הבדל גדול).
נביט לרגע על אנשים שבעי רצון. מעט מאוד אנשים שהם שבעי רצון רצון הם אנשים שאינם מכירים תודה.
לאסירות תודה (הכרת תודה) יש נטייה ליצור שביעות רצון. זה לא רגיל למישהו להיות מישהו שאינו שבע רצון, שלא מסופק (ובמילים אחרות ממורמר או מתלונן) ובאותו זמן להיות מכיר תודה. באותה מידה זה יהיה די נדיר אם מישהו שהוא מכיר תודה ומטפח אורח חיים של הכרה בקיים כטוב, לא יהפוך לאדם יותר שבע רצון (או לפחות עם רמה גבוהה של שביעות רצון מהחיים ומה שיש מסביבו).
בבקרים כשאר אני מתרגל את הכרת התודה שלי אני מתחיל ב"אני מכיר תודה" אני מתחיל מלומר אני מכיר תודה לבית שאני גר בו, אני מכיר תודה ליגאל ולשי על העבודה שהם מספקים לי, אני עובר כמחווה של נוכחות ומכיר תודה לדברים הללו, ואני שלם איתם ואני שבע רצון מהם. וכך הלאה. וגם אם אני רוצה אוטו חדש או עוד עבודה, אני מכיר תודה על הקיים וזה לא אומר שאני לא שבע רצון כי מכיר תודה על זה.
לעומת זאת כאני בצד של הכעס או שמשהו או מישהו או אני עושה את עצמי לא בסדר – אני מרוכז בעצמי (self centered). המצב הזה של לא מכיר תודה הוא כפיות טובה. ברגעים האלו אני אנוכי, אני זכאי ("מגיע לי"…מוכר?), וזה ממקום שאיני מכיר תודה. לכולנו יש רגעים כאלה אבל מה לגבי אנשים שזו ההוויה שלהן? ואלו האנשים הכי לא שבעי רצון ביקום, שמתם לב? שום דבר לא מספיק להם!
לגדל ילדים מכירי תודה זה לא על לחנכם לוותר על להיות מצטיין או שאפתן, זה גם לא בהכרח להרגיל אותם לומר תודה מנומסת או להשתעבד בצייתנות לאמירת תודה כנועה למיטיב. לגדל ילדים מכירי תודה זה ראשית להיות מישהו שבחייו הוא מכיר תודה, כדוגמא לילדיו. זו דרך הלימוד הטובה ביותר לגדל ילדים שמעריכים ולא לוקחים כל דבר כמובן מאליו. והנתיב השני הוא לתרגל את זה יחד איתם כחלק מהוויה המשפחתית.
שביעות רצון מביאה תוצאות. אדם שבע רצון בשונה מאדם חסר רצון, אדם ללא רצון או אדם שלא שבע רצון. הוא יהיה אפקטיבי יותר, בריא יותר ושמח עם חייו. אז איך אפשר לתקשר עם הרצון "הזה" שלנו? ומהו התנאי המקדים לשביעות הרצון?
האבחנה רצון יכולה להתחיל בהגדרה הבאה: רצון זה מי שאנחנו כבני אדם. החומר שממנו אנו עשויים – הוא לא רגשות ולא תחושות והוא גם לא מחשבות או דיבורים ואפילו לא מעשים. מי שאנחנו, החומר שממנו אנו עשויים, זה הרצון.
בעל הסולם, שאנו לומדים לאורו את הקבלה דהיום, אומר שאנו באים לעולם כשאנו הרצון לקבל. לקבל מה? לקבל לעצמנו, (עבור עצמנו" "זכרו" הוא מזכיר לנו, "כאשר נולדנו מי היינו". כשתינוק נולד מה הוא רוצה? הוא רוצה הכול לעצמו, חלב, ומגע ותשומת לב, לא מעניין אותו האחר, והוא רוצה עכשיו. אנחנו מכירים זאת מניסיוננו שלנו, מעצמנו…מילדנו, לא כן? אני (במרכז) ואני אני ואני…
והחיים מפגישים אותנו עם העבודה. עבודה שאנו עושים בחיים זו התפתחות – חלקנו בקצב, חלקנו בתנועה מתמדת, וחלקנו מתקדם ונח לאיטו – ועם זאת, זו תמיד התפתחות. ההתפתחות על פי בעל הסולם, זה לנוע מהרצון לקבל לעצמי, מהאגואיזם שלי, לרצון השפיע, לתת. לתת למי? לזולת, להשפיע לטוב, לתת, לגמול, להעניק. מאגואיזם לאלטרואיזם, מנרקסיסיזם, אהבה עצמית לאהבת האחר, אהבת החברה.
אז יש לנו כל החיים רצון ענק. ואגו. זה מי שאנחנו וצריך לחבק את הרצון הזה.
וכשהוא מתפרץ הרצון הזה? כאשר הוא הופך את הרצון ל"מגיע לי" ו"למה לו יש? ו"אני רוצה יותר" – השאלה היא כזו: איך מרגיעים, איך משקיטים את הרצון הזה..איך משביעים אותו?
.
את הרצון לא משביעים לא באמצעות ההפחתה שלו, גם לא באמצעות הקטנת הרצון התשוקה אלא באמצעות הוקרה, בעזרת הערכת "מה שקיים". בהכרת תודה לקיים אנו מחזקים את הקיים הקיים. איך עושים זאת? על-ידי חיזוק התרגולת להכרת התודה!
אז אם הכרת תודה מובילה לשביעות רצון, אזי מה מביא הכרת תודה לחיים? מה התנאי המקדים להכרת תודה?
התנאי המקדים להכרת תודה הוא לבוא ממקום של ענווה. לא הפחתת הערך העצמי, לא כניעות, לא ויתור, אלא ענווה, (being humbled). ענווה מאפשרת לנו לראות מסביב, שיש מי שתורם או דואג לנו וזה המקור.
אני אוהב יותר מכול את הביטוי "אל תחשוב פחות על עצמך, תחשוב פחות על עצמך".
זה לא על להגיד להקטין את עצמנו מול האחר או לסנן מבין השיניים "וואי איזה לא בסדר אני", "אני לא מספיק", "לא יוצא לי טוב", כל זה היא הפחתת הערך העצמי, ההפך מלחזק את עצמך ולהעריך את עצמך. אז ענווה איננה עינוי או השפלה.
=======================================================================
ענווה' להיות עניו: מחוץ להקשר הדתי, ענווה מוגדרת כריסון העצמי למול הנטייה לחשוב על עצמנו, למול שחצנות מוגזמת.
בהקשר דתי זה יכול להיות הכרה עצמית ביחס לאל או לאלים קבלה של פגמים של אחד, וכניעה לחסד האלוהי כחבר דת, או כממד אתי,מוסרי. ענווה, בפרשנויות שונות, נתפסה על ידי רוב המסורות, לעתים קרובות בניגוד נרקיסיזם, היבריס וצורות אחרות של גאווה. ענווה מעצם הגדרתו יכול להיות גם איכות או מצב של להיות צנוע ועניו.
עוד הרחבה
