ועוד יותר מכך סבא היה ממציא, סוחר, רעיונר, יזם, סטרטאפיסט. סבא ארגן את בעלי חנויות חומרי הבית וחומרי הבניין לקבוצה מלוכדת, לגילדה של ערבים זה לזה, שוידאה שלא יורידו מחירים ואף אחד לא יפגע בשני. המונופול הזה, עובד בתיאום מופלא תחת המפגשים שסבא מנהל, וסבא מוודא גם לעשות קניות מרוכזות של עור, סיד, עצים ועוד.
לא הכרתי אותו לרגע ונדמה כי השפיע עליי והיה בי.
סבא הבין יום אחד שהסיטונאי של המברשות לוקח מחירים מופרזים. נמאס לו יום אחד ועשה. הוא קונה שערות מדביק ומחבר ויוצר סדרה מפוארת של מברשות סיד וצבע, ואחר-כך מטאטאים. אפילו מכר אותם למתחרים. "יש מקום לכולם" אומר סבא.
חלק מפואר בבית יש למרתף ולעליית הגג. אלו הטריטוריות של סבא פנחס. מידי שנה, הכין פנחס יין מתוק. כדי לדעת מאיזו שנה הוא, היה לוקח מטבע פולני מקומי מאותה שנת ייצור ועם חלב הנר, חותם את פקק בקבוק היין. כך צובר לו האיש שלי מוניטין כיצרן יין, המשקה אורחי וידידיו.
ביום שישי לקראת שבת, יותר נכון החל מחמישי בערב מתחילות ההכנות. ומלך ההכנות הוא כמובן הבצק: "היה לנו תנור בבית שסבא בנה", התפלא, מלא גאווה אבא. "וריח החלות בסופשבוע מילא את חלל הבית, כאשר הלכנו לישון". ככה עטף את אבא ריח הלחם, ריח האפייה, ריח של הכרת תודה במיטות משותפות.
בבית בשידלוביץ, בפולין היתה גם הסבתא-רבא, סבתא שום, סבתא של אבא. גינג'ית, גבוהה, אמא של אמא. רוח חיה. "היא היתה סוחרתה", משמע היא היא הסוחרת בבית, זו ניהלה את הדברים. סבתא-רבא אזתר היתה בעלת החנות, ממנה התפרנסה המשפחה – בית הממכר לצרכי הבית, סיד, לבנים, עורות, מברשות, חומרי הסקה. הטמבוריה של פעם. סבתא-רבא שלטה בחנות ביד רמה. היתה מחלקת הוראות, קובעת מה המחירים, ממציאה פטנטים ושטיקים עם הלקוחות, מנהלת משא ומתן קשוח. היא וסבתי מוטל (מתילדה) עבדו בחנות,ותמיד תמיד נתנו לסבא פנחס, את ההרגשה שהוא הבעל-בית.
כיצד?
כאשר חזרה כל ערב מהחנות היתה מניחה סבתא-רבא אסתר את הכסף ברעש גדולעל השולחן, מזומן של מטבעות ושטרות מהחנות שהיתה שופכת מכיסי סינורה בתום היום– אבא מספר שזה היה הטקס.
סבא פנחס היה אחראי על הספירה. "וכך היינו סופרים אותו, מניחים עשר מטבעות ועשר מטבעות, סוגים, סוגים, עשר מטבעות במארז נייר יגולגל".
יותר מכול אוהב סבא להיות שליח ציבור, לסייע לתרגם, להדריך, לחלק.
דלת הבית פתוחה ומידי ערב נכנס המוהל ומקבל "צ'טלה", וכך השוחט, החזן וכל פרנסי הקהילה. וסבא היה מוציא את הפנקס ורושם, ומאשר, ומנהל את החשבונות. סבא היה גם אחראי שלא יהיה יהודי רעב בעיר וניהל את הגמ"חים. בכל שישי וידא שאם יש אורחים מקומיים יתארחו אלו וידע את המשפט "נאה דורש-נאה מקיים". והבית שלו היה בית פתוח בו יבואו אנשים. בית חברתי המארח אורחים לא קרואים מידי שישי.
בעירייה היה פנחס, נציג היהודים ב"מגיסטראט", במועצת העיר. בבית העירייה הקטן, לא רחוק מהבית. בעיירה בה 95% היו יהודים, רק נוצרי מקומי יכול היה לעמוד בראש העיר ועם זאת קולם של היהודים נשמע. אבא זוכר את אותו היום שסבא לוקח אותו לפתיחת הגן במגרש המוזנח מול העירייה. סבא יוזם את הקמת הגינה החברתית, ומשחקי הילדים הראשונה בעיירה, גוזר את הסרט, בענווה. ועוד מאותו המקום, היום בו הביאו את השירותים הציבוריים הראשונים של העיר.
חיים מלאים של עשייה והכרת תודה.
בגיל 43 הוא סיים את חייו. וחי בי.
