וכך מספר אבי: "אבא שלי, סבא שלך היה שליח ציבור של העירייה בשידלוביץ. כחלק מפעילותו היה אחראי להפנות את האורחים היהודים שהגיעו לעיירה, לאירוח. היתה לו פינה בבית עם צטלך (פתקאות) וכל יהודי שהיה דופק בדלת או נודע לו שהגיע לעיר, היה אחר כבוד מוזמן לרגעים לבית המשפחה ומקבל פתק. הפנייה".
יום אחד מגיע יהודי בשעת ערב מאוחרת לביתנו וסבא פנחס מפנה אותו לאחד מעשירי העיירה, רושם לו פתק ושולח אותו לדרכו. למחרת בא היהודי להודות לסבי וזה הסיפור שמספר לו אותו יהיודי שבא לומר תודה ולהודות.
"הגעתי לאדון, והוא מקבל אותי בסבר פנים יפות. מייד מושיב אותי על השולחן ואחרי כמה דקות מגיש לי מרק חם, מהביל ומתיישב לידי בעיניים כלות. מחחיך אני בהודיה, ונוטל את הכף ביד. אך בעוד ריח המרק באפי וכף מלאה בידי, שואל אותי הגביר היהודי המכובד: תאמר לי מהיכן אתה? מקלצה (קיילצה), ובעוד מתכוון אני לטבול את כף במרק מהנהן המארח הנדיב "אההה.." ויורה: "תגיד, אתה מכיר את שלויימה לבית ניידייץ..?". מפאת כבודו מניח אני שוב את הכף במרק ועונה "כן", וזה לא פוסק "ומה שלומו?" שואל "הוא בסדר ילדים… משפחה..וכו וכו'" ותגיד ממשיך הוא "ומלכלה לבית צוקרמן"… ולפני שהכף נוחתת מחדש על אדי המרק "ואולי רק תוכל לומר מה שלום הרב לייביש?".
"הוא נפטר" אני עונה "אהה, שלא ניידע".
"והשוחט ליפשיץ" שואל המדיב הידוע בלסת פעורה..ואני מהנהן "טיפוס" (המחלה). משמע הלך גם הוא בדרך כל בשר.
והשתתק.
מייד שסיימתי את המרק ליבי נכמר. והנה אני אוזר אומץ ואומר לו "כבודו" עצר לרגע וממשיך"כבודו..הרב לייביש חי" אהה "וגם השוחט, בריא וממשיך לשחוט (קאט).
אהה.. נמלא פליאה היהודי החסיד" אז למה אמרתי לי שהם כולם מתו. חשבתי שכולם מתו בעיירה?
תשמע אני הגעתי מאוד רעב, אדוני, והמרק היה חם, ואתה שאלת שאלות.
ושתק.
ועל זה אבא שלי ירח היה אומר: "צריך לדעת איזה שאלות לשאול ובעיקר, מתי לשאול"