תפריט
כשאני עומד בתרגולת שלי, ומכיר תודה, רגעים קופצים בי, ולפעמים יש כאלו שיותר.
עומד בחורשה או כותב מול במחשב את הכרות התודה. הרגע של אתמול הופך לרגע של עכשיו.
יושבים כולנו סביב לשולחן, הוריי, אמה של ליאת ובו זוגה זה עשרות בשנים, מונים 345 שנים!!
עולם ומלואו.
האחד נולד בעיירה בפולין, תכלית החיים, ילד יוצא בקיץ לחופשה בכפר, נעקר לגטו, למחנות ההשמדה, כדי להינצל, להקים משפחה ועסק, שתיקה בת 50 שנים מתחיל לדבר, אמיץ לומר לי כל פעם שאנו נפגשים: אתה יודע, אני מסתכל על זה לפעמים, היו לנו חיים מאושרים.
האחת צברית, בת לייקים עולים שאת העברית לא יודעים, הופכת לקצינה, מפקדת, על אימהות נלחמת, מפילה 6 פעמים, נישאת, יולדת שניים, מאבדת את אהובה, אבי ילדיה, נותרת בלא כול, משפחת בעלה דורסת, לא מוותרת, עצמאית, חזקה כלכלית, לביאה למשפחתה.
האחרת, צברית, נכדה למייסד תל אביב, בת למהנדס שבגיל 20 נוסע ללמוד בפריז, ילידה תושבת בעיר, תמיד מעניקה, תמיד רגישה, אוהבת, קושרת את חייה בגבר, ללא משפחה, מכילה את כאבו, עלבונו, פחדיו, ובונה סביבה זוגיות, ממצה מהו יחד, כולה משפחה, כולה לאהבה ונתינה.
והאחרון ייקה עם מכנסי שלושת רבעי, שגדל בבן יהודה שטראסה, תכלית התבונה של בעלי המבטא הגרמני, מתכנן, מנהל, מודע, עוזר, בונה עסק, מקים משפחה, איבד רעייה וזוכה לחברה לחיים.
עולם ומלואו,
והם אצלנו בסלון, יושבים, מפה לבנה, מזון על השולחן, משוחחים, צוחקים.
זכיתי במחיצתם, זכינו.
