לפעמים נמאס להכיר תודה. לא כי נמאס אלא כי נשחק, לא כי זה לא עובד אלא כי המנגנון האוטומטי הולך למה חסר, מה אחר, מעלה ספק, מה לא מספיק.
הכרת תודה על המשקל
להכיר תודה זה לשקול. זה לעצור לרגע ולשים את המחשבות הרגילות, הריצה השוטפת של המחשבות, את הזמזום הזה של האיש הקטן, לרגע בצד – ואז "לחשוב בזהירות, לחשוב ולהסיק כלפי מישהו או משהו". ב"לשקול" אין התנגדות (ויש עצירה, תהייה סקרנות)
ואז כשאני במקום הזה של הנע-ונד במחשבה שאינה ביקורתית או שיפוטית או אוטומטית אני מתחיל לדבר. לדבר יכול להיות פיזית, עם תיבת התהודה של הדיבור, ויכול להיות דיבור פנימי. הדיבור הוא מה שיוצר חשיבה בשונה ממחשבות. בדיבור המשי או הפנימי, אני יוצר משהו אקטיבי, לעומת מחשבות שרצות וזורמות ללא שליטה. אז אני מדבר, ואני מדבר ואני מדבר ממקום של להכיר בטוב. ואני מזהיר את עצמי, "זה לא שהחיים מושלמים, זה לא שהחיים זה רק "וואו" אלא שאם נסתכל בהוגנות על החיים נראה שיש בהם לא מעט טוב ואפילו כמות לא מבוטלת של טוב, אז אני מדבר את זה, אני אומר כן לחיים.
והשלב השלישי של הכרת התודה והאחרון הוא הכרה. ב"הכר", אני מתחיל להכיר, אני מחולל את המודעות, אני עושה ריסטרט למודעות, שמקור של הטוב הוא מבחוץ לי. אני שואל אם יש את הטוב הזה, מה המקור שלו? מי סיפק לי את זה? ובהכרת תודה תמיד תמיד המקור לטוב היא מחוץ לי. אנשים יכולים להכיר תודה לאלוהים לאישה לבעל לשכנה אפילו או לחיית המחמד, אנשים יכולים להכיר תודה לאלוהים, לבריאה, לטבע, ליקום, לפרח בגינה, אנשים יכולים להכיר תודה להזדמנות סיטואציה אבל לא לעצמם.
כשאני אומר הכר אני מתכוון שאני אמור להיות עכשיו בהכרה, בהוויה של עכשיו, במה שהבודהיסטים קוראים מיינדפולנס. רוב הזמן אני, אתם או אחרים מסתובבים בלי הכרה. אני בלי הכרה רוב הזמן, המחשבות (הטורדניות), הדיבורים שחלקם תלונה ורכילות ופטפטת ובכי ונהי, ואם עשיתי עצירה כזו ואני מתחיל לשקול את הטוב אז למחשבות הללו, ולרגשות השליליים של טינה, תרעומת, כעס – באופן טבעי, אין מקום.
אני מכיר תודה שהכרת התודה באה אליי בדיוק במקום שבו אני צריך להביא משהו חדש במקום לתת למחשבות טורדניות של חוסר אנרגיה או חוסר רצון לנהל, או לתת למחשבות שעוצרות כל אפשרות לפעול.
אני מכיר תודה שאוכל לצאת החוצה בדיוק בזמן עם הכרת תודה, באותו רגע שהיא תתן לי את המודעות שאני רוצה, בדיוק שמות שצריך לקרות.
אני מכיר תודה לתקיעות של אי הידיעה. אני מכיר תודה לתקווה, אני מכיר תודה לרצון, אני מכיר תודה לתהייה, אני מכיר תודה לשאלה מה הכרת תודה נותנת. מה טוב בהכרת תודה
לחוויה הזו אני קורא ש.ד.ה: שקול, דבר, הכר
