תפריט
שדה ירוק של גידולים ומדבר לעצמו, זה מראה די שכיח בהוד השרון, לא כל שכן אם אתם גרים לא רחוק ממקום מגוריי
והנה השבוע אני עומד מול השדה של בגדדי. משפחת בגדדי זו משפחה מופלאה, כשהגענו להוד השרון, החנות הראשונה שבה קנינו ירקות היתה של משפחת בגדדי. כבר בחנות הבנו, שהם המומחים מספר אחד לירקות ופירות פה בעיר. לא פגשנו דבר כזה לפני כן בתל-אביב. כל פרי מעשה אומן, כל ירק פוסל על הטבע. בקיצור המיכאל אנג'לו של הירקנים.
מסתבר שהאבא, למעשה הסבא עבד אצל בעלי הנחלות, פה ביישוב הכפרי, אלו שברבות הזמן נוטשים את גידול הירקות והפירות, או כאשר נזנחו שדות ההדרים, עת הפכו ההורים או דור היורשים, מאילי חקלאות לחול(מ)י נד"לן. וזה הסבא, אומר להם, תנו לי את השדות ואעבד אותם. והנה עכשיו הדור השני, לאור מורשת הסבא, מגדל את הירקות שלו ומוכר אותם בעיר ובתפוצות הארץ.
לאט לאט לוקח הסבא, בהחכרה, ואחריו בניו, משמר את השדות שאינם שלו, ובן אחד בשדות, אחר באיסוף, וכן בבית האריזה, ושניים בחנות, אמונים על המסחר, והם מקלפים ירקות יחד, והכול בהרמוניה גם עם הדור הבא- דור שלישי. ופרנסה ואהבה לכולם. והם חיים בצניעות, יחד.
והנה אני עומד, ממלל לעצמי את מילותיי כבכול בוקר, משפטים שמתחילים ב"אני מכיר תודה" סורקים, מלטפים, מטפחים מחשבות של הערכה והוקרה למי שתורם לחיי, או נותן או שבעיני רוחי מעניק עכשיו או בעתיד,
"תגיד" שואל אותי לפתע קול רועם. אחד מהבגדדים "אתה יודע שכול זה הולך להיגמר?" והוא מצביע סביב.
"מה אתה מתכוון?" אני שואל ובאותו הרגע, אני כבר נוטש את הכרת התודה, ועובר לדאגה. תחושת האיזון, קבלת הקיים, מצטמצמת וטעם חמצמץ-מריר של החיים עולה במחשבות.
"אתה רואה את כל זה", עונה איש-שיחי, והוא מצביע על השדות, שורות שורות של חסה, תרד, כרוב, נענע, ועוד, לעבר החורשה הגדולה, ומסביבה בית הנערה של הוד השרון. "זה יילך"
ואני בשלי, מנסה להתעלם אך איני יכול לסגת: מה זאת אומרת? אני עונה. "עוד מעט יבנו פה" הוא מיטיב להכות בעתיד הסביר. טוב זה אני כבר יודע אני אומר בתוכי, והוא נביא הזעם שלי, מטיף מתריע: "אתה רואה? זה יימחק, זה יימחק, זה יימחק וזה יימחק". מצביע על כל חלק בתמונת הטבע, הירק, החורשה, הפנימיה הישנה ושדה התותים, ממול.
אהה..הבנתי אני אומר."אתה יודע על זה משהו?". מקווה שלא, והוא ספק מתכוון לטוב, ספק כואב את האמת מעלה את אדי המרמור אצלי: את זה אפריקה ישראל קנתה. "אתה יודע של לב לבייב. זה לא צחוק, ציק צק לבייב ישלח את עורכי הדין שלו. וזה יקרה. הכול אבוד."
.זה מצליח. ליבי נמלא דאגה.
זה אומר בנייה מול הבית,זה אומר אובדן ראיה ירוקה, מרחב פתוח, והמחשבות מתחילות לרוץ.
כיצד אני מהפך אותן..כיצד אני מהפך את הדאגה? את השיחה של "מה יהיה"? ואני עומד על המפתן של בין להכיר תודה או לדאוג, על הסף שבין להיות ממורמר, לשמור על איזון.
"פיני" אני פונה לעצמי, "אינך יכול להכיר תודה ולהיות ממורמר באותו זמן. אתה צריך לבחור". מילותי שלי למשתתפים במפגשים שאני עורך, חוזרות אליי. "אינך יכול באותו זמן להיות מכיר תודה ובעל מטען של כעס או טינה. זה לא עובד יחד. זה או זה או זה."
"אז על מה אתה כן מכיר תודה?" זו שאלת המפתח לעצמי
אני מכיר תודה על הזכות לגור בבית הזה, אני מכיר תודה על ההזדמנות לטפח גינה מאפס, לטפח אדמה טובה, וקשה לירוק, זה ששם את הדשא, זה ששותל ורואה בתפרחתם של עצי פרי והדר, כל שיח אני מכיר, אני מכיר תודה לאדמת הבור, חצצית שהושתלה בחצר האחורית, שלאט לאט אהפוך אותה לאבן שואבת להנאה, אני מכיר תודה לגינת הירק שאני הולך להקים מאחור ולאכול מפרייה,
אני מכיר שהרגע, ממש עכשיו אני יכול להנות מההזדמנות, אני נהנה ממראה של שדה ירוק עכשיו, ועל שאני יכול כל רגע לקום, ולהמשיך לבית הבא, לעבור מבית אחד לבית אחר. להפך את המחשבה. רגע מתוק בחיים, זה לא שוקולד.
עוד ב"תגיד תודה" http://thankyoufund.blogspot.co.il
או ב"מקום להכרת תודה" https://www.facebook.com/HakaraToda
