4 שנים, כל יום, כל בוקר, אני מכיר תודה, אני עושה את זה במילותיי שלי. זה עשוי להיראות די מוזר. בדרך כלל אני צועד מוקדם, נעצר באמצע הדרך. עומד ומדבר את הכרת התודה, במילותיי האזרחיות. זה קורה על הר הזבל או בפארק מול בית הנערה או בחדר מול המחשב כשאני כותב לעצמי.
השבוע אני חוגג יום הולדת 49.
אני עומד בשדה פתוח, נוף קוצני שנראה כמו אצטדיון, בגבול המערבי שבין הוד השרון לרמות השבים, ומתחיל ליצור את הכרת התודה היומית שלי. בשפתי.
יש משהו מעורר, מנקה, בלכוון את המחשבה להכיר בקיים, כטוב. לפעמים זה קשה להתחיל, לעיתים, אני מחפש איזו דרך חדשה מעניינת. והבוקר, אני שואל בראש "תגיד, מה אתה יכול לחדש בהכרת התודה בבוקר יומולדת הזה?"
אוריקה.
ליאת מספרת כבר שנים, שבמסורת הסינית, ביום ההולדת שלו, קונה הילד להוריו מתנה ומודה להם.
".. מה שמדליק אותי היום, זה שאני הולך להכיר תודה, לאותם אנשים שנתנו לי על הדרך מתנה בדרך לאורח החיים של הכרת תודה ואחרי זה להרים להם טלפון"
בהכרת תודה, אני מוצא שלפעמים, "אני צריך להתניע". בדרך כלל, אני מוכן להסתכל שהחיים טובים, הם אולי לא מושלמים, יש פה ושם את הקשיים, אבל מפה לשם, החיים טובים. אני אומר כן לחיים. ואם ההצהרה הזו נכונה, אז אני מוכן לברר, להתחיל לחקור מה המקור של הטוב הזה בחיי. וישנם לא מעט אנשים שהם מקור לטוב בחיי.
עכשיו, אני עומד וסופר ומדבר אל מורי הדרך הוריי, ליאת, דורון, יעקב, מיכל, דני סיגל, ופתאום יש לי רשימה של 10 אנשים שאני מחויב להכיר להם תודה.
"אבא", אני אומר כשהוא מרים את הטלפון בצד השני. "במסורת הסינית, הבן מעניק להורה מתנה, והמתנה שאני מעניק לך היא תודה. תודה על שלימדת אותי בחיי, מהי ענווה, ומהי חריצות, ורגישות מהי". ואבא נרגש, אומר לי "לא ציפיתי" וחוזר פעמיים "איזו הפתעה. איזו הפתעה". את אמא אני פוגש בטלפון עם חברות. היא מקשיבה, שותקת (שזה נדיר), נרגשת, אומרת "אני אוהבת אותך".
לליאת אני כותב שיר. נרגשת לקרוא. לדורון בני-יורק אני כותב מכתב באמצע היום "גיליתי עולם של חברות שלא הייתה לי מסוגה, חברות אמת, מצחיקה, נועזת לעיתים. ובעיקר אופטימית. לא משנה מה. חברות אופטימית". וביקום כמו ביקום בשעה שאני כותב לו בגימייל, דורון מתקשר אליי. אני מקריא לו בעל-פה את מילותיי, ומסיים. "זה היה די רחוק ממני. אותו כלי שיש לך להכיר בטוב של הקיים. זה. ועם זאת בדרך שלך, אתה זרעת אצלי הבנה שזה אפשרי".
ליעקב חברי אני אומר שאני יכול לסמן מעט אנשים שהשפיעו על חיי, עוד יותר, אנשים ספורים שבחרו להיות חברים קרובים, ו"אתה יחיד ומיוחד, אבן קוורץ שמצאה אותי בדרך כאילו נתתי בעיטה מבלי משים באבן על אם הדרך, וגיליתי זה לא קוורץ. זה יהלום." וכך הפכנו חברים אחרי גיל 40.
ולמיכל, "אני מכיר לך תודה, תודה על האומץ שלך" מיכל שעומדת מולי לפני חמש שנים ומדברת אליי אז והיום "אני מכיר לך תודה על שהבטחת לי אז הבטחה, וההצהרה שלך- שהדרך שאקשיב להצלחה, או תדע הצלחה ומה שהצלחה תהיה עבורי, תשתנה – חוסנה אז, מאפשר לי חיים טובים. ועל המתנה הזו, אני מודה לך." ומיכל נרגשת משיבה ברכה.
ויש עוד רבים מיכל, ארני, ירון, גיא, ואחרים שהם מורי דרך מצוינים. בין אם הן יודעים או זוכרים זאת.
אנשים.
