תשמעו סיפור. אתמול, השעה עשר וחצי, לילה, אני יוצא ממרכז מודעות בנווה-צדק, חוצה סימטה פתאום עומד מולי בחור צעיר, מוזנח, מושיט יד בתחינה, "אדוני בבקשה תעזור, לי אין לי כסף לאוכל לשבת", הוא מקמר עצמו מקטין מידותיו, אני פונה ללכת, נעצר. מוציא 50 ש"ח ונותן לו. תודה אדוני תוכל לעזור לי בבקשה שיהיה לי 200 שקל. לעולם אין לי סכומי כסף בארנק, הפעם יש. אסרטיבי אני נחרץ להמשיך "לא" אני עונה וצועד, עובר רחוב ושניים והראש לא נותן מנוח "פיני, הוא עובד עליך", והלב אומר "פיני, פנה אליך אדם אחרי שאתה יוצא ממפגש שעיסוקו הערכה לקיים לשפע, מה עם לתת לאחר?", ושוב השכל "פיני, אל תתפדח הוא נראה מקצוען, אולי אפילו מסומם", והרגש "פיני, זה מבחן ליכולת שלך לוותר, לוותר על דעות, לוותר על ממון, לוותר על לטעות". אני עושה יו-טארן. וזה רק מתחיל.
אני שולף 150 שקלים במדוייק, בודק שאיני טועה, צועד חזרה לסימטה. ימינה, שמאלה, אין בחור, אולי זו לא הסימטה, הבחור לא נמצא, לרגע מאוכזב. ואז אני קולט אותו, הוא מתקדם אליי, אני אליו. "בבקשה, ושתהיה לך שבת טובה" מושיט יד, בלב חפץ נותן את הכסף.
"אדוני" קולו אבוד, "תעזור לי בבקשה אני צריך עוד כסף למחייה, כל כסף יעזור לי, ומספר על אובדן, אני שולף עוד 200 שקלים ונותן, הוא פונה אליי מושיט ידיו קדימה לחבק אותי, מתקרב, אני נרתע לאחור. "תודה אדוני", ואני מסתובב על מקומי ופונה ללכת.
כל הדרך לאוטו אני שואל עצמי חוקר, נכון, לא נכון, ומקפיד בשאלות האם אני נוהג נכון, ומה אם מדובר בנרקומן, האם זה לא נראה מישהו שנוהג כך בעוברי אורח כמעשה יומיום, והאם אין בקשתו לעוד ועוד מוכיחה את טענתי, המשך וחפור.
"מידת הספק" אני אומר לעצמי "מספקת, בין אם אם עזרתי למישהו חלש או חזק או ישר או נוכל, אם פנה אליי איש ברחוב, אחרי שיעור שעוסק במידת הכרת הטוב, הוא צריך עזרה, וניצחוני הוא ניצחון הרוח, היכולת לוותר, לחלוק, ולהיות שלם עם הספק, ושמח על האפשרות לתת".
כשאני כבר בנסיעה, ספק צוחק על עצמי, ספק רציני, אני אומר שיש עוד מקום לגדול, .. המקום שבו אוכל לחבק את הזר המוזר, ולא רק לתת לו מרכושי (וזה באמת, יהיה מוזר).
תודה שיש לאן להתפתח.
.