השבוע אנחנו נפגשים, ככה באמצע הבוקר, החבר הכי טוב, ואני. אנחנו נפגשים אחת לשנה, מדברים כמה פעמים במהלכה. איך הוא החבר הכי טוב? החבר הכי טוב, זה חבר הילדות, והוא מתנה שקיבלתי לחיים, גם היום. בעיקר היום, אפילו וגם כאשר אספתי חברים קרובים אליי, במהלך הדרך.
כשהזמן טס והוא אומר שלום, אנחנו מתחבקים, ואני נותר עם חוויה מזוקקת, ספק אומר לעצמי, ספק משוחח עימו: "כשהוא הולך ברחוב, רוב הסיכויים שמזהים אותו, ועם זאת החוויה החזקה ביותר שיש לי ממך זה האומץ. האמיתיות, הכנות של החיים, ובעיקר היחס האישי שאתה נותן מסביב לשפע האנשים שרוצים את קרבתך", ואני מתבונן עליו בהערכה איך הוא עושה את זה בנדיבות, ומכיר לו תודה.
ואני מכיר לו תודה שאיתו אני חווה את גן אסתר ויש לנו תמונה כמו אסירים הצמודים לגדר.
אני מכיר לו תודה שתמיד הוא היה השוער ואני החלוץ, והכדור שקיבל מתנה היה כדורגל ירושלמי.
אני מכיר לו תודה שהחדר שלו הוא ביתי, והנה אנחנו בונים בו, סירה מכיסאות ומפליגים.
אני מכיר לו תודה על שמגן ליב' אנחנו באותה כיתה, ויש בנו זיכרון קולקטיבי, של ילדות, נעורים, זיכרון סיאמי.
אני מכיר בטוב, שאני מקבל ממהוריו, ממנו, מארוחות הבוקר עם מאכלים שאיני מכיר, נקניקים וארטישוקים מוזרים, ובארוחות שישי אצל הסבתא עם שולחן בן 20 איש.
אני מכיר בטוב של לראות עולם, הנסיעות לדודים בהרצליה, בתל-אביב, לינות שישי בבית הערבי בירושלים, בטיולים בצפון, של המשפחות שלנו שנקשרו.
החבר הכי טוב שלי תמיד היה גבוה ממני, ואני מכיר לו תודה שבזכותו, היה לי לאן לשאוף, לשבור את הסטטיסטיקה של המשפחה שלי ולצמוח לגובה.
אני מכיר תודה לחבר הכי טוב על שהוא חבר, שהוא תמיד סקרן ואדם שמקשיב.
החבר הכי טוב שלי הוא בעיקר אדם שטבוע בי, שאני יכול לבטוח בכל רגע, להרים טלפון או לבקש משהו או עזרה, ועל כך אני מודה שהתברכתי.
החבר הכי טוב שלי ואני, מחוברים. שנים. וזו מתנה לחיים.
.
.
