שלוש שנים. מידי יום, כל בוקר, אני מכיר תודה, אני עושה את זה במילותיי שלי. אני בדרך כלל צועד מוקדם, נעצר איפשהו באמצע הדרך, עומד ומדבר את הכרת התודה, במילותיי האזרחיות. זה קורה על הר הזבל או בפארק, מול בית הנערה או מול המחשב כשאני כותב לעצמי.
השבוע אני חוגג יום הולדת 49.
יש משהו מעורר, מנקה, בלכוון את המחשבה להכיר בקיים, כטוב. יש את הימים שקשה ליצור את זה. בימים האלה אני מחפש איזו דרך מקורית, מעניינת. והבוקר, אני מתחיל בלאתחל את עצמי "תגיד, מה אתה יכול לחדש בהכרת התודה בבוקר יום-ההולדת הזה?" ואני קולט. רעייתי שלי, מלמדת אותי שנים, שבמסורת הסינית, ביום ההולדת, קונה הילד להוריו מתנה, ומודה להם.
אוריקה.
אני עומד בשדה פתוח, בגבול שבין הוד השרון לרמות השבים, הנוף קוצני, ומתחיל לדבר את הכרת התודה היומית, בשפתי.
".. אני מכיר תודה לאותם אנשים שנתנו לי על הדרך מתנה בדרך לאורח החיים של הכרת תודה".
כש"אני צריך להתניע" מנוע החימום שלי, הוא לעורר את השאלה, מהי הכרת תודה עבורי. בדרך כלל, אני מתחיל בלהצהיר שהחיים טובים, הם אולי לא מושלמים, יש פה ושם את הקשיים, ועם זאת החיים טובים. אני אומר כן לחיים. ואם ההצהרה הזו נכונה, אז אני מוכן להתבונן, להתחיל לחקור מה המקור של הטוב הזה בחיי. וישנם לא מעט אנשים שהם מקור לטוב בחיי.
אני עומד וסופר ומדבר אל מורי הדרך שלי ומכיר בטוב שהביאו. הוריי, ליאת, דורון, יעקב, מיכל, דני סיגל, ופתאום יש לי רשימה של 10 אנשים שאני מחויב להכיר להם תודה.
"אבא", אני אומר כשהוא מרים את הטלפון. "במסורת הסינית, הבן מעניק להורה מתנה ביומההולדת, והמתנה שאני מעניק לך היא תודה. תודה על שלימדת אותי בחיי, מהי ענווה, ומהי חריצות, ורגישות מהי". אבא נרגש, אומר לי "לא ציפיתי" וחוזר פעמיים "איזו הפתעה. איזו הפתעה". את אמא אני פוגש בטלפון עם חברות. היא מקשיבה, שותקת (שזה נדיר), נרגשת, אומרת "אני אוהבת אותך".
לליאת אני כותב שיר. לדורון שבני-יורק אני כותב מכתב באמצע היום "גיליתי עולם של חברות שלא הייתה לי מסוגה, חברות אמת, מצחיקה, נועזת לעיתים. ובעיקר אופטימית. לא משנה מה. חברות אופטימית". וביקום כמו ביקום בשעה שאני כותב לו בגימייל, דורון מתקשר אליי. אני מקריא לו בעל-פה את מילותיי, ומסיים. "זה היה די רחוק ממני. אותו כלי שיש לך להכיר בטוב של הקיים. זה. ועם זאת בדרך שלך, אתה זרעת אצלי הבנה שזה אפשרי".
ליעקב חברי אני אומר שאני יכול לסמן מעט אנשים שהשפיעו על חיי, עוד יותר, אנשים ספורים שבחרו להיות חברים קרובים, ו"אתה יחיד ומיוחד, אבן קוורץ שמצאה אותי בדרך כאילו נתתי בעיטה מבלי משים באבן על אם הדרך, וגיליתי זה לא קוורץ. זה יהלום." וכך הפכנו חברים אחרי גיל 40.
ולמיכל, "אני מכיר לך תודה, תודה על האומץ שלך" מיכל שעומדת מולי לפני חמש שנים ומדברת אליי אז והיום "אני מכיר לך תודה על שהבטחת לי אז הבטחה, וההצהרה שלך- שהדרך שאקשיב להצלחה, או תדע הצלחה ומה שהצלחה תהיה עבורי, תשתנה – חוסנה אז, מאפשר לי חיים טובים. ועל המתנה הזו, אני מודה לך." ומיכל נרגשת משיבה ברכה.
ויש עוד רבים. יש עוד רבים שהם מורי דרך מצוינים אם רק אהיה מוכן לראות. בין אם הן יודעים או זוכרים זאת.
אנשים.
.
