עם בקבוק ביד, לוגם. שותק. ליאת אומרת לי שהילדים מאושרים. סופסוף אבא שותק. גיא מחקה אותי. יובלי צוחקת.
בחיים לא שתקתי. ואני שותק כבר 20 שעות. אף מילה.
יוכי השכנה צועדת לעברי עם כלבתה. אני מנופף מרחוק לשלום. "לא זיהיתי אותך". איני רוצה להיראות כברייה שאינה מכבדת את זולתה, אני שם את האצבע המורה, צמודה לפי, תוהה אם היא תבין את השכן המוזר: "מה, אתה לא מדבר? מה קרה הכול בסדר?", ואני מהנהן בראשי, נלהב שהיא מבינה, ומסמן בנחישות "אחד". "אהה..אתה עושה תענית דיבור ליום אחד". היא אומרת. "זה חסד גדול", ואני כל כך רוצה לומר שאיני בתענית ואפילו לא סובל. "מעין ויפסאנה" היא ממשיכה. ואני שותק ומהנהן. אני יודע שלא אוכל להביע בדיוק, מה שאומר במילים, ומתמסר בקשב לכל מילה שלה.
תענית דיבור. "שתיקה מוחלטת שאדם מקבל על עצמו מרצון, כחלק מתהליך של כפרה, חזרה בתשובה או עקירת לשון הרע ורכילות".
ואני תייר שמגיע לשתיקה ממקום אחר. לא תענית דיבור אלא עונג השתיקה.
כמו ילד אני מגלה עולם חדש. אני מגיע לאסתי בשבוע שעבר, מתיישב על הכיסא ממולה. אסתי, קלינאית תקשורת. תרפיסטית לדיבור. "אני צרוד, לפעמים המילים יוצאות בצליל לא מכוון". השבוע, אנו נפגשים בשנית. לפניי יוצא, ילד בן 3. מהחדר אני שומע אב נרגש. הילד הוגה מילים יקרות: יופי, כל הכבוד, אני גאה בך. אחריי ייכנס ילד נוסף. ובינהם אני.
"אתה חייב לקחת שלוק מים כל פעם שאתה בולע או מתייבש בגרון". ואז אסתי מוציאה תמונה בשחור לבן של הפה ואזורי הנשימה, ומגלה עליי עולם ומלואו, על חוכמת הגוף ומיתרי הקול, על איך אנחנו כבני האדם התחלנו להשתמש במיתרי הקול. "איננו יכולים להרטיב את מיתרי הקול" היא אומרת. "כשאנו שותים נוצר דרך הוושט מעין גן טרופי, רטיבות חמימה עבור מיתרי הקול".
וככל שאסתי מספרת, אני חש עד כמה אני מתאמץ כשאני מדבר. קשה לי לנשום. אני הופך מודע בשנייה (נופל לי האסימון), שאני ממש מתאמץ לנשום בזמן הדיבור. אני לא שותק. והדיבור מעייף אותי. רגע אחד זה הגיוני. רגע אחריו זה לא מסתדר. הרי אני מדבר כל היום, עם לקוחות בבוקר, עם תלמידים בערב, ועם הילדים והרעייה. ואני מדבר. השתתקתי.
כשאני שותק, אני צועד בלי הנגן, אני יכול להקשיב לשיחה הפנימית שלי. בנימוס. אני שם לב שאני לא מדבר לעצמי, אני חושב לעצמי. יש זוית אחרת של להקשיב. כשאני אומר את הכרת התודה היומית שלי אני יוצר אותה בשתיקה, פנימה. כולה שיח פנימי.
כשאני שותק אני מגלה שאיני חייב לדבר. איני חייב ליצור. והכי מתוק, מתוק כמו ממתק. איני מגיב. לא על כל דבר צריכה להיות לי תשובה או שאלה או עניין.
יש משהו מרגיע, נעים בשתיקה.
כמו ילד שמגלה צעצוע חדש.
.
