אחד הדברים שעושים לי טוב על הנשמה, זו המחשבה שבימינו, להיות עם הפרעת קשב וריכוז, זה לגיטימי..אפילו חינני משהו. אני עדיין מתלבט אם זכיתי באחת שכזו, אבל תכלס, זה מה זה כואב לי לאמץ את המוח.
יושב בחדר העבודה, לפני מונחת המחברת השחורה, כריכה קשה, המחברת פתוחה ואני בוהה בכתב המרצד. אני מתרגם מאמרים, אוסף מחקרים ונוהג לכתוב בה על חינוך להכרת התודה כדרך חיים.
ההתחלה דווקא אופטימית. אני בוחר להתחיל בקריאה מעמיקה מהתחלה ועד הסוף, אז למה זה נראה אחרי דקות כאילו, כל כמה עמודים… אני נעצר. זה מרגיש כמו ב"סלואו-מושן".. מעביר עמוד, מסתכל על הכיתוב ואז.. לפתע מוצא שאני גולש באינטרנט, במקרה הטוב באבחנה שקשורה, אך בעיקר נחפז להכין כוס קפה, מגלה עניין בלסדר משהו, או פשוט לוקח נשימה, ונשען אחורה בכיסא.
אז מדוע למען השם, זה כל כך מאתגר עבורי להישאר בפוקוס, כמה עשרות עמודים?
אני זוכר אותי כסטודנט לפני סיכום עבודה או כתיבה מעמיקה אחרת, ניצב בשדה המערכה. הנה אני בחדר שלי, על הרצפה מימין למיטה אני מניח את דפי הצילום לפי נושאים, השולחן ממול מלא בספרים, סטיקרים צהובים תקועים בדש הספר, ואין סיכוי שאגיע לשמינית מהם, ועמודי פוליו ריקים צמודים לעט פיילוט בידיי, בהיכון. אני קורא עשרים דקות ונעצר, לפעמים נשכב על מיטה, עושה סיבוב, קורא עיתון או צועד לשירותים ושוב עשרים דקות מקסימום, חצי שעה. עולם כמנהגו.
נו באמת, האם זה כל כך קשה לחשוב או שפשוט אצלי המנגנון מגיע מפורק?
אלוהים עדי שמקבלים על תשובה נכונה פרס נובל. פרופ' דניאל כהנמן מוציא בימים אלה את הספר "לחשוב מהר, לחשוב לאט", שעוסק בשתי הטכנולוגיות (טכנולוגיות = ציטוט מהמקור) שקיימות במוח. הוא קורא לזה "מערכת 1" של המוח, הסביבה שבה אנו מגיבים במהירות, באינסטינקטיביות, על פני "מערכת 2" במוח, זו האטית, שמשמשת לדברים נינוחים יותר, ולרוב דחופים פחות, כמו ניתוח מעמיק, יצירת חשיבה על העתיד, הבנת טקסטים וצפייה בתוכניות ריאליטי.
כשאנחנו מגייסים את האינטואיציה כדי לפתור בעיות ש"גדולות עלינו", אנחנו למעשה מעבירים את המשימה ממערכת 2 למערכת 1.
אבל בכיוון השני, העבודה של חשיבה על תיאוריה חדשה, ניתוח בעיית תנועה או הבנה של הנחת עבודה – בקיצור לחשוב באופן אקטיבי – דורשת שליטה עצמית ומאמץ קוגניטיבי, וזה כבר פרופר עסק ל"מערכת 2" החמקמקה.
הטענה הנטענת היא ששליטה עצמית ומאמץ קוגניטיבי הם סוגים של עבודה מנטלית. זו חתיכת עבודה מעייפת וזה מוכח. כהנמן מצא במחקריו, שככל שאנו מאמצים את "מערכת 2" (זו שמנתחת..) אנו מדלדלים מהותית את הכוחות שלנו, להמשיך לעשות את העבודה המנטלית הזו.
"אוריקה" אני עולץ בתוכי, "לפחות זו נחמת עניים עבורי". אבן על אבן מוכח, שהמאמץ להפעיל כוח רצון או שליטה עצמית הוא מתיש. ולא רק אותי. עוד מסתבר שזה אנושי ואפילו נורמלי שאחרי סבב חשיבה או סבבים ספורים, משמע כאשר אני מפעיל את כוח הרצון והמשמעת העצמית על "מערכת 2" לכמה דקות- הבחירות שלי הבטות שלי מתרופפות. כמכונות-אדם, אנו נוותר לעצמנו ביתר קלות לדוגמא באכילת מתוק, בדחיינות לעשות משהו, ובכלל נוותר. במילים אחרות חזרה ל"אזור הנוחות".
אז תודה על האתגר הזה בלקרוא את המאמר של פרופ' כהנמן, אני מכיר תודה לחשיבה היוצרת שלו והרחבת הדעת, ותודה ל"מערכת 2" שלי, שהתעייפה לה ואוהבת לנוח.
.
