אחד

אבא שלי בן 86. הוא אחד מאלה שכותבים או מדברים עליהם.

אין ספר שמתאר אותו. אצלו זה סיפור חיים. הגטו בשידלוביץ, הטרנספורט במוצאי יום-הכיפורים, מחנה העבודה בסטוכוביצ'ה, בוכנוולד, פרידה מאבא, אמא פרידה ושרה האחיוות, אושוויץ, ריח המשרפות, החיים במחנה עם אברהם האח, הסלקציות של מנגלה, אובדנו של האח, צעדת המוות, טרזינשטט, רכבות בחזרה לשידלוביץ עיר הולדתו, גירוש בידי השכנים בעיירה, עליית הנוער, ארץ ישראל.

לאחרונה אבא אמר לי בגילוי לב שכל לילה הוא מבקר במחנה אחר.
הוא זוכר שלא נפרד מאמא, שהמכות שספג מהגרמני היו מכות רצח, לא הותירו לו כל סיכוי. שלעולם הוא רואה את מנגלה, לא יודע להישיר מבט. שהפרידה מאברהם. האח שנותר, היתה המכה הקשה מכול, ואיך אינו מבין באותו הלילה, כשהתגנב למחנה שלו,  עומד כשגדר חוצצת בינהם, שזו הפעם האחרונה, אך הוא יודע כנראה, שהוא חייב לראות אותו. ותם.

אבא אוהב סוסים. הוא הוביל את העגלה להביא חומרים מחוץ למחנה, והסוס היה לו לחבר. אבא אוהב כלבים. במחנה הכפייה, ניקה את מלונות הכלבים, אסף את צואתם, וזכה לנתח משאריות מזונם. הכי אני אוהב את הסיפור, איך שלשלו אותו למטבח, כדי לגנוב אוכל לכולם.

שתק 50 שנה. בעשור האחרון החל לדבר.

מספר לכלה על רגעים משם, מסכים להצטלם. מפשיר. שכנה עם ילד הופכת לבת-שיחה, הקופאית ב"סופר" ידידה, המלצר בקפה, מאזין מושבע. מחייך. נאהב.

היכן אבא שומר את כל הסבל. הכאב

וכשאבא שואל, ספק כואב, ספק מכיר תודה, תוהה "עד היום איני מבין איך מכולם, דווקא אני נשארתי בחיים".

אני רוצה להגיד לו. פי יבש. ונותרה לה רק האהבה.


אבא 1926-2015


עוד בנושא...

מהי הכרת תודה? כפיות טובה מספקת את התשובה (חלק ראשון)
העיסוק של ימינו ב"הכרת תודה" מתעלם במידה רבה מההיפך שלה – להיות כפוי טובה. כתוצאה מכך, הכרת תודה כבר אינה ניתנת להפרדה ממבנים כגון הערכה...
המורשת המרגשת של תרגול התודה של דייוויד סטיינדל-ראסט
דייוויד שטיינדל-ראסט, דמות ידועה בתנועה העולמית לשיטות הכרת תודה, דגל זמן רב בכוח הטרנספורמטיבי של טיפוח הכרת תודה בחיי היומיום. מסעו, שחצה את תחומי המסורת...
מה בין אמונה לאמון. והקשר בין הכרת תודה לתלות
החלטתי רגע לעשות סדר, עם העניין הזה של אמונה או בעל אמונה. ואולי זו בכלל דרך ללמוד על עצמי האם אני אדם מאמין? ואם בכלל,...