תפריט
"נו..באמת" אני מתנצח עם עצמי. עוד זיז קטן של התנגדות, לפני שאני משחרר סופית. "מה.. אין מקומות יפים יותר בעולם? ומה זו כול האופטימיות שמתפרצת ממני פתאום? ובכלל כמה זמן היופי הזה יימשך..?"
אז זהו שלאחרונה אני מפתח את התחושה הזו, המתקתקה משהו, שאני חי במקום הכי יפה בעולם. רגע אחד נאבק בלצאת מהבית או להתפנק במיטה, רגע אחרי, ממוקד מטרה, חוצה את שדרת האקליפטוסים, בשביל חולי ונושם. מאחוריי הבטון ומצדדי המראה הזה. פתוח, מרחב, מאזן.
קצת בוץ, ואני מטפס כל יום על פסגת הגבעה הצופה על הוד-השרון, עולה בשביל המעגלי, סיבוב ועוד סיבוב, כבר לא "הר הזבל". אני בפסגה. אומר לעצמי תודה על הטבע הזה, על הירוק, על החום, על הריבועים של השדות, תודה לצהוב, תודה לחום, לגוונים של החום. למתחם המיוער שאינו מעובד, לגבעולים ישרים. לעיתים אני מרים ידיים, לעתים נותן לשמש ללטף את העיניים.. רחמנא ליצלן, לפעמים צורח משמחה. השביל למטה שאני צועד בו, המבנה הישן של בית-אריזה. נשימה. אני מכיר תודה.
כמה זמן זה יימשך?
אני מנסה שוב לגרד את תצרף ההתנגדות (שלרוב אני קורא לה "היגיון") האחרונות. "לכאורה, זה לא הגיוני, הרי מסביבי בתים בנויים, אני יוצא מולי בתי דירות, בתי קרקע, שדות נעלמים". אני עושה ספירת מלאי "שדה הבור הופך לבניין ועוד בניין, הבית הישן בפינה לחוילה מפוארת, הפרדס שנותן ריח צונן בעיקר בלילה של קיץ יבש, מכת קור מעמיד את עצמו למכירה לפי חלקה, ואפילו תל-דן, מתמצבת כשכונת בוטיק של אדריכל נודע.
"תרפה" אני אומר לעצמי "אתה חי במקום הכי יפה בעולם".
הבוקר, התפרקתי סופית מנשקי. יוצא מהחנייה, האוזניות עליי, אני מתעכב לשמוע, מרים את העיניים ורואה את הפארק ירוק, מעלי חגות שתי ציפורים בגובה נמוך מסמנות לי את הכיוון, ברקע ציוץ עליז של חבורות תוכים כובשים את הפארק.
"כמה זמן זה יימשך?".
המחשבה הזו לא מרפה ממני כבר כמה שנים. ברגע שהרפיתי ממנה, אני כבר נהנה, חדות ההנאה של כאן ועכשיו, אני מכיר תודה.
