"לעיתים אתם נולדים עם כוונה לחוות חוויה דרמטית כדי להכין את הקרקע לכל כך הרבה דברים טובים שבדרך."
מה תפס אותי במשפט הזה…? ואני הרי מחזיק מעצמי מומחה גדול שיודע שדרמה היא לא אמת, ובדרך כלל "סיפור טוב" שאני ממציא, אמור לשרת אותי לא רע. לא כך? אז איזו חוויה דרמתית הכינה אותי לדברים הטובים, בדרך שלי?
החוויה הדרמתית של חיי היא שנולדתי עם כוונה לחיות שני עולמות בו-זמנית, עולמות מנוגדים, ואז לצמוח בדיוק לעולם שאני בו היום, עולם של הכרת תודה והוקרה. עין ימין כחולה, מביטה ישר, חזותית, ממוקדת. עין שמאל מביטה הצידה, מסיטה מבט תמידי, לא רצוני קבוע. פוזלת.
באתי לעולם הזה עם כוונה לחוות בדיוק את את החוויה של חוסר מיקוד, ורצון גדול למיזוג. גדלתי לתוך חוויה לשאוף לרצות יישור קו, ללא יכולת להביט ישר בעיניים. התעצמתי לתוך חווית מציאות שמביטה אל העיניים, של האחר כל יום, כל שעה – לעולם עין אחת שאינה מיושרת ועין אחרת מיושרת במקום – עין אחת צופה במטרה, העין השנייה, הפוזלת, צופה בנקודה שונה.
כך באנרגיה וכך חיי, חוויה של הכוס המלאה, מה שנכון, חיובי, ורוד. וכך באותו זמן באותה עוצמה, נוטה להסתכל מה חסר, מחפש תמידי, אפילו פוזל למה יש לאחר. והחסר גובר על השלם, והעקום גובר על הישר.
ורציתי. כל כך רציתי להביט ישר, מפוקס, ממוקד.
בגילי המאוחר עשיתי שוב ניתוח, באה לי מנוחה ללא מנוח. המבט התיישר, והרוח?
בגילי המאוחר עוד יותר מגיעה הנחלה, עת אני פוגש את הכרת התודה וההוקרה כדרך חיים.
גוף ורוח, לב ונפש מתאזנים, מתמקדים על אותה נקודה במרחב. גישה יומיומית לחיים ממקום של הכרת תודה והוקרה.
