אמא שלי עושה את זה שנים.
"אנשים אוהבים שמביאים להם משהו. אפילו קטן".
שנים שהיא מספרת לי בטלפון "הבאתי לד"ר אוצ'ניק משהו קטן". אני מייד מבין את הקוד. או "אתה יודע הבאתי לפקידת הקבלה בזמנהוף קרואסון קטן. מגיע לה". אמא שלי קוראת לזה "תשומת לב". גם היום בגיל 77, אני מוצא אותה, נערכת לפני החגים, עם רשימה של רופאים ותקציב צנוע: קונה זוג כרטיסים למנהל מחלקה, בונבוניירה לרופא המשפחה, שוקולד קטן למנהלת לשכה של הקרדיולוג. "זה לא שוחד" היא מקפידה לומר. "אנשים מתרגשים שמעריכים אותם".
ואני כדרכי, במהלך השנים, מהנהן עם הראש. לעתים נבוך, לעתים זורק הערה, מבין שזו דרכה.
עכשיו לאמא יש מחקר "רסמי".
מסתבר שזה מוכח, שרופאים מעבדים טוב יותר דיאגנוזה ואת העובדות במקרים המורכבים יותר של חולים – לאחר שקיבלו שקית סוכריות אישית ופתק של הכרת תודה. הם פתוחים יותר למידע חדש שתורם לדיאגנוזה. עוד נמצא במחקר, שבהשוואה לרופאים שלא קיבלו את ההוקרה ושקית הסוכריות- הם מוכנים יותר להשקיע בנתונים, בגרפים, ולחשוב מחוץ לקופסה.
וואלה! מסתבר שסבתא מרים צדקה מדעית!
את המחקר הזה מובילה ד"ר אליס איסן (Dr. Alice Isen), הנחשבת כמובילה בתחומה בארצות הברית, בנושא "האפקט החיובי" (The Positive affect), מזה מספר עשורים. ד"ר איסן חקרה את נושא החשיבה החיובית, כאשר עדיין לא היה בפי כול. המחקר שלה כלל קבוצות רופאים שיחד עם תוצאות הבדיקה קיבלו שקית אישית של ממתקים, קשורה בסרט אדום ומכתב תודה רבה, בצמוד לדיאגנוזה. לעומתם קבוצות הביקורת קיבלו "רק" פתק תודה רבה עם סיום ניתוח התוצאות וההמלצות. רופאים שקיבלו שקית היו לא קפצו למסקנה, הם העמיקו בתחום המחלה והמשיכו לבדוק את הדיאגנוזה למול מידע חדש. לעומתם הקבוצה השנייה נטתה להיות מתודית יותר, ונטו לפסוח או להתעלם ממידע נוסף, כך שיתאים לאבחנה הראשונית שלהם.
אז מי הייתם רוצים שיטפל במקרה שלכם או קרוביכם?
מסתבר, אומרת ד"ר איסן שזה הכול מדעי במוח שלנו. איסן מובילה לתזה שהרגשה טובה (good feeling), שנוצרת ממשהו קטן כמו שקית וביטוי של הוקרה, משפיע על שחרור דופמין (Dopamine). דופמין זה, חומר כימי שמשתחרר במוח, מחובר באופן ישיר עם שמחה – במילים אחרות זהו מעביר-נוירונים שנותן לנו להרגיש טוב. "דופמין" אומרת ד"ר איסן "משתחרר כאשר אנשים מתרגשים, זה קורה באזור הקדמי של המוח, היכן שנדרשת חשיבה מעמיקה, ומתרחש בעיקר בהקשר לחשיבה עמוקה או פתרון סכסוכים".
אמא, אני מוריד את הכובע. אני קולט עכשיו, שבכל פעם שהיינו בניתוחים של אבא עם רופא המשפחה או אצל המומחה הההוא או הזה – את וידאת שהרופאים סביבך יעשו את העבודה – נתת להם מהלב, ובעיקר, בדרכך הנבונה, לקחת אחריות על המוח שלהם. וזה נקרה "אפקט ההרגשה הטובה של מרים".
