יום הכיפורים שלי. הכרת תודה

יום הכיפורים שלי – סיפור מסע

לפני 5 שנים אני מתחיל מסע. ואין לי מושג. והנה אני עומד אז בבית הכנסת, במוצאי יום הכיפורים,לראשונה בחיי, בתפילת נעילה, בוכה.

 
 60 שנה לפניי, עומד פנחס שטרנשוס, סבי, בשורת הנכבדים בבית הכנסת בשידלוביץ, פולין. פנחס, מראשי העדה, חבר מועצה, הוא נציג הקהילה לגרמנים. הוא כבר יודע שבתום התפילה, מורים הגרמנים לכל היהודים להתייצב הלילה, בכיכר העיירה, בדרכם ללא נודע.
 
וכך, אני עומד נרגש, חש שמשתחרר בי משהו. מנגב דמעה, מביט מסביב בשירה, ומיד העין שוב מזוגגת. "טוב שאני בספסל אחורי בבית הכנסת", חושב לעצמי, מחזיק את הסידור הישן, המצהיב, שמצאתי כשעברתי לגור עם ליאת: "אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים. עשה עמנו צדקה וחסד, עשה עמנו צדקה וחסד והושעינו".
 
יום קודם לכן, אני חונה בשמונה בבוקר את הרכב ברחוב רבי עקיבא, מרכזה של בני-ברק. היום קל לי לומר לעצמי שאיני זוכר מדוע. זהו יום שישי שהוא גם ערב יום הכיפורים. ריח ההכנות באוויר. הרחובות משכימים. אני סוקר את החנויות, לרגע נותן לתחושה של התייר שבי, לשחק קצת. והנה אני נעצר בחנות תשמישי הקדושה, קונה עבורי טלית לבנה, גדולה וכיפה לבנה. בראש אני עוד מנהל לי שיחה "תגיד מה לך ולבית הכנסת? מה השתגעת? איך תסתדר עם הסידור, זה הרי תמיד כזה מביך..ובכלל אין סיכוי שיהיה מקום..בבית הכנסת".
 
המחשבה על בית הכנסת החלה שהייתי ילד.
 
"אבא", אני שואל אותו, "למה אנחנו אף פעם לא מתפללים בתוך בית הכנסת?". ואבא לא עונה.
 
כשהייתי ילד, ואבא ואני צועדים יחד ביום כיפור, אבא מספר לי על ההכנות לקראת "יומכיפר" בעיירה. חיינו בתל-אביב חילוניים הם, ואבא חוזר ואומר לי, כל שנה ש"מה שחשוב לו שיהיו לך ערכים" ובעיקר "קצת יידישקייט. ושתדע מה זה בית כנסת וסידור ותפילה". אבל הכי אני אוהב לשמוע איך היה מקבל נעליים מאברהם אחיו, ואיך פעם בשנה לפני ראש השנה, קיבל נעלי עור משלו, אותן היה מקפיד להבריק.

אנחנו מגיעים לבית הכנסת, פוגשים שכנים, חברים, ועם זאת לתוכו לא נכנסים. "אני לא סולח" אומר לי אבא כשאני כבר אחרי מצוות: "בעיירה. אין לך מושג מה זה יום הכיפורים, כמה הוא יום קדוש", משתף אותי אבא "הרגשנו כאילו אלוהים נמצא בבית הכנסת, ודווקא ביום הזה, בקודש הקודשים". וממשיך "בעודי ילד בן 12, אני זוכר את אבא אומר לאברהם אחי ולי תשמרו אחד על השני. במוצאי כיפור 1942 זה היה היום האחרון שבו ראיתי את אבא ואמא ופרידה ושרה ודן  – איך אני יכול לסלוח?"
 
שבועיים מוקדם יותר, משהו מושך אותי להיכנס לאתר האינטרנט של "יד-ושם". אולי הידיעה שטלי אחותי משכנעת סוף סוף את אבא להשאיר זיכרון לדורות הבאים. וכשאני מגיע למאגר הנספים, לאבא של אבא, סבא, אני קורא בפעם הראשונה את דף-העד שאבא מילא: "פנחס שטרנשוס…נרצח בשנת 1943
ב 
  Szydlowiecשב Poland בגיל 43. מידע זה מבוסס על דף-עד (המוצג בצד ימין) שנמסר על ידי הבן נצול/ת השואה".
 
נפשי סוערת, המחשבה מכה בי: "סבא שלי נרצח בגיל 43. ואני בן 43 השנה". באותו הרגע אני לוקח החלטה, שתעצב את חיי.
 
לסלוח. 
 
קלטתי שבגיל 43, אני כמו אבא לא סולח. לא לאלוהים, לא לעצמי ולעיתים לא לאנשים או לחיים.
 
אבא נאבק בסליחה, פעמים גובר, מכיר תודה אומר לי "אני אוהב אותך", בעיקר מתקשה. בגילו, אבא כבר משתף אותי, שואל את עצמו: "מדוע אני זכיתי? איך זה דווקא אני ניצלתי?"
 

את התשובה גיליתי בבית הכנסת בתפילת הנעילה. כאשר אני פותח את הסידור השחור שסבא הרצל, אבא של אימי, זו הצברית, ילידת תל-אביב,  הותיר בירושה, אותו סידור שעובר אליי. 

בכריכה שאותה אני פותח, אני מוצא את ההקדשה, וקורא "לאחי נפתלי הרץ, מאת אחיך זלמן ויינשטיין, ערב ר"ה תשג, ספטמבר 1942".

 
החיים הם החיים. והם קורים כמו שהם קורים. באותו יום כיפורים בו קיבל סבי האחד בארץ ישראל מתנה לשנה החדשה, נשלח סבי האחר למחנות ההשמדה.  
 
אולי אין זו התשובה לשאלתו של אבי. אולי זו רק דרך עבורי.
 
עכשיו, כמעט  5 שנים אחרי גיל 43 שלי, אני חי, סולח, מקבל את החיים.
 
מבשילה השעה לצאת לעוד מסע – המסע הבא של חיי. להביא את הכרת התודה וההוקרה לאנשים.
 
"אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים
. עשה עמנו צדקה וחסד, עשה עמנו צדקה וחסד והושעינו"

.

עוד בנושא...

מהי הכרת תודה? כפיות טובה מספקת את התשובה (חלק ראשון)
העיסוק של ימינו ב"הכרת תודה" מתעלם במידה רבה מההיפך שלה – להיות כפוי טובה. כתוצאה מכך, הכרת תודה כבר אינה ניתנת להפרדה ממבנים כגון הערכה...
המורשת המרגשת של תרגול התודה של דייוויד סטיינדל-ראסט
דייוויד שטיינדל-ראסט, דמות ידועה בתנועה העולמית לשיטות הכרת תודה, דגל זמן רב בכוח הטרנספורמטיבי של טיפוח הכרת תודה בחיי היומיום. מסעו, שחצה את תחומי המסורת...
ההשפעה העמוקה של הכרת תודה על המוח: עיבוד מעמיק והקשר ליומיום
הכרת תודה, המתוארת לעתים קרובות כהרגשה העמוקה והעקבית של הערכה או תודה, או תכונת אישיות הייתה נושא למחקרים מדעיים רבים המתמקדים בהשפעתה על רווחה. במקור...