תודה שריגשתם אותי עם אהבת הורים.
תודה שאבא שלי מתקשר אליי, נרגש, רוצה לדבר איתי ואני חוזר אליו. ואבא מספר לי על שפתאום הוא קולט מה קורה, אתמול, מתחת לחופה. אנו בחתונה של רנה ובהפתעה, מזמינה אותי רנה, בת דודתי, לברך את הברכה הרביעית מבין ארבע. סבא של רנה, ייזאק, ואבא שלי בני דודים. ריבה אמא של רנה, ואורי אחיה, הם בני דודי השניים. כשאבא ירח שלי, בא מהמלחמה אימצו אותו דניאל ושושנה הדודים שלו. אצלם גר. וייזאק ואשתו ניושה, שגם הם ניצלו, גרו בצד השני של ת-א. הם היו מקום המפלט שלו, שם אכל בייקון, לביתם בא ביום כיפור, ברגל בעודו חוצה את ת-א כדי לאכול ולהתריס באלוהים, שלקח את משפחתו. ייזאק נתן לו עבודה במפעל צינורות וכאינסטלטור מתחיל, ואבא מספר עליו שאהב נשים.
ייזאק עזב לאוסטרליה, הצליח בעסקים, נהרג בתאונת דרכים וליבה של ניושה רעייתו , לא עמד לה, וילדיו בני 17 (אורי) וריבה (21), נותרים ללא הורים, מקור פרנסתם, מחפשים את דרכם.
וכך ריבה, ביתו של ייזאק, מגיעה לארץ עם שתי בנות ונודדת לקנדה והולנד, ואורי אחיה נודד בעולם ומגיע לישראל. ואלו שנות
ה 70 ופתאום מגיע איש צעיר בן 24 עם אוטו עם גג פתוח ומשחק איתי כדורגל ולוקח אותי ברכב בחוצות העיר, ושנים אחר-כך נותן לי את דירתו ומארח אותי באטלנטה, וריבה מתחתנת שוב (פעמיים) והיא כאן וילדיה כאן, נשואים ורנה שלה, הגדולה, כבר בת 40 וטרם נישאה. ואורי שהיה לי לעיתים כדוד, ולרגעים כאח גדול שמעולם לא היה לי, ותמיד אבא לילדים של ריבה, נפטר לפתע מ .ALS.
ואני עומד סמוך לחופה, יש לי דמעות בעיניים ואני יונק את הרגע. אורי לא פה וריבה פה חזקה ויציבה ומוגשמת, ורנה פה עם האופטימיות הנצחית שלה, ופתאום היא קוראת לי. ואני ברגע האחרון אומר לפני הקהל: "בוא אבא, גם אתה". וכך אבא שלי בן 85 מתחת לחופה איתי, מופתע, ללא משקפיים ומקריא את הברכה, המום משהו "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד. ברוך אתה ה', יוצר האדם", והקהל כאילו ידע כוונת מכוון, עונה אמן.
"אתה שומע" הוא אומר לי עכשיו בטלפון. עשית מעשה גדול. "מה, אבא," אני שואל. "זה שחשבת על זה ברגע אחד, ולקחת אותי שאני אברך". והוא ממשיך. "סבא לייזר, הסבא של ריבה ואורי, והסבא-רבא של רנה היה איש שאני זוכר. תמיד היה מביא מתנות. ויום אחד הביא לאברהם (אח של אבא שלי שנספה בשואה), ולי רעשן מפליז, שעשה בעבודת יד. זה היה משהו-משהו. כל העיר קינאה בנו, כאשר כל שנה הוצאנו כילדים את הרעשן הנוצץ". הוא נעצר ואומר לי "כל הלילה לא ישנתי. חשבתי על הרעשן. אין לי ספק שהגרמנים או מישהו מהגויים לקח אותו והוא אצלו. דבר כזה לא זורקים. דבר כזה לא נעלם".
תודה לאבא ששיתף אותי בסיפור שלא הכרתי. תודה שאני אוהב את האיש הזה אהבה גדולה, רכה, תודה שאני מתמלא בלב בדוק של געגוע אהבה ולב מחובר, כשאני כותב עכשיו.תודה שלמדתי עוד על מקור הנדיבות של אורי וריבה.
תודה שזכיתי לחתונה של רנה, לאהבה גדולה שנכחה שם, לערן בן זוגה ושלוש בנותיו, תודה שמשפחתי היתה איתי וילדיי עימי.
תודה שניטעה בי אופטימיות דקה של חיים יפים וסיפורים עם סוף שמח בעולם שבו הכול קורה. תודה להתרגשות.
תודה שזה נותן לי הזדמנות להסתכל איפה עוד זה קורה בחיי ולא תמיד אני רואה את זה.
.
