זה מאהבה

על הבמה. על הבמה של החיים.

ביום חמישי אני מוצא את עצמי עם תיק גב בשערי התיכון בכניסה לשכונה. תיק גב, התיק הרגיל שלי זה שנים. בתיכון, שכן אני בדרך להצגה של יובל, גם בחינת הבגרות שלה.

לפני כמה (וכמה…די הרבה) שנים ואני בתיכון, בחוג תיאטרון של תיכון-חדש. מוטי סנדק הגדול ומשה בן-סימון. מורים, במאים, מדריכים גדולים לחיים.

הנה אני חוזר ליום שמשה לוקח אותנו לכפר הנוער בדרום, בנים ובנות מבתים שלא הכרנו. גיא זהר ואני ואני משחקים עבריינים צעירים, פוגשים, אוכלים, מתחברים עם החבר'ה שם.

"אתה רואה" מציגה בפניי אחת הבנות את הזרוע. "זה מאהבה" ואני רואה.

אני רואה צלקות לאורך היד. צריבה וזה נשאר.

בן-סימון פתחת לי צוהר לעולם של אהבה לבמה ושל הבנה שתאטרון זה גם להכיר אנשים אחרים ולהיות בעולם שלהם.

 השארתי אותי עם חווית של נעורים ובגרות של אדם.