באמצע הדרך, אני מואס במסך. מרים את הראש ושואל, תגיד מה זו החולצה והמכנסיים הללו שתלויים, יש לך ארוע? והוא אומר לי כן האחיינית שלי מתחתנת היום. הוא היתה בכל העולם, אל תשאל, ועכשו חזרה בתשובה ומתחתנת. איפה? בבני ברק. קשה להאמין, הוא אומר לי, היא מצאה חוזר בתשובה והחתונה, ממש כשרה עם הפרדה והכול. תגיד אני שואל אותו, ואתה, איך המשפחה, ילדים. הוא אומר, אני נשוי. ואין לי ילדים. יש שתיקה. כל אחד עם מה שיש לו וצריך לקבל את זה. הוא בן כ 55, תימני, חובש כיפה. אני מסתכל מאחור על הכיפה שמכסה קרחת. תספורת מלפני חודש או יותר, הוא צריך להיות בקומה ממוצעת, אולי נמוך. אני מסתכל על הבגדים החגיגיים ורואה שידעו ימים טובים ועדיין הם מרגשים בנוכחות שלהם על הקולב במונית.
אף אחד לא יודע מה הוא יקבל בחיים ומתי זה יקרה, הוא אומר ופונה שמאלה במחלף ירקון. תגיד מה חשוב לך בחיים, אני מסתקרן והוא משיב שפרנסה ובריאות. אי אפשר לדעת כלום בחיים, ולכל אחד יש את החבילה שלו, אתה יודע. אין אחד שאין לו חבילה. אני שותק. וצריך לברך על מה שיש. הוא לא מסביר וגם לא צריך להסביר.
וכאדם דתי אתה מכיר תודה? בטח, אני מתפלל לשם, כמו הודיה, זו התפילה. ואיך אתה מברך? אתה מברך מודה אני? ודאי, כל בוקר, שהקים אותנו מלהיות "פגר" לחיים. זו הודיה לבורא ולעולם ולכל דבר על כל מה שיש. ומייד ממלמל בקול "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". אתה יודע הוא אומר לי אני מברך על כל דבר, על האוכל, על הפרנסה, מתפלל כל יום. אהה אני אומר, אז התפילה היא הודיה, ואתה באמת מודה או שזה אוטומטי, תלוי, הוא אומר.
נגעת בי. איש קטן במושב הקדמי של המונית. אדם של החיים. תודה ששיתפתי אותי בחייך. שלא עשית אותי לא בסדר ששאלתי על חייך ונגעתי בקצות העצבים. תודה שאחרי זה מצאנו אותנו מדברים על גת, וזה שאני רוצה לנסות ללעוס פעם ומה שותים עם זה ושהחויה היא של רגיעה ונחת ושאפשר לדבר על הכול, בחופש, ואפילו כדאי שהאישה תהיה ליד בסוף הערב. איש שמרגש אותי, כמו שיר שנוגע לי בלב, כמו סיפור או סרט שמשאיר את העין שנייה לפני בכי.
ולא זכרתי את שמך. ופתאום נזכרתי שנתת לי קבלה. ורשום שם שמך. ושמך אברהם תם.
