זה היה שבוע של משברים. ובכל אופן זה היה אחרת, הייתי בפעולה. יחד עם זאת לא על זה רציתי לדבר. הנה, אני מקבל הודעה לגבי חבר. "שלום לכולם", כך כתוב שם וממשיך "מה כותבים? זה כל כך עצוב. בלב מאד כבד אני רוצה להודיע שלפנות בוקר נפטרה גם אמא של" וכאן בא שמו של החבר. יומיים קודם קיבלנו הודעה על פטירתו של אביו של אותו חבר. מה אומרים על זה?
יש לי כל מיני מחשבות על הוריי, הם בני 84 ו 76, ובכל אופן קשה לי לקלוט את זה. קשה לי לחשוב את זה. וגיליתי מה עובד עבורי. לפני כמה חודשים אני מוצא את עצמי נותן מילה לאבא שלי: "אבא, אל תדאג, אני אלמד אותך לנהוג על האוטו החדש של טלי". אבא מכר את הטנדר סיטרואן 93 שלו (שמור כמו חדש!) ואבא, כמו אבא אומר לי "עזוב, לא עכשיו". והנה, יום שבת אחר הצהריים, אני מתקשר לאבא, "עכשיו אני בא, מתאים?". והוא אומר לי "איפה נמצא עכשיו מקום ריק לנסוע בו?".
שעה אחרי, אבא ואני במגרש חנייה ליד הבורסה: "אבא, לחץ בעדינות".."מצויין..כל הכבוד על הסיבוב".. "לאט..לאט". ואבא שלי, כמו ילד קטן. חוזר הביתה, על הספה מבסוט. "תשמע, לא הייתי מאמין. חשבתי שאני כבר לא אעשה את זה". ואמא שלי.. טוב אמא שלי היא אמא שלי. והיא ישר מחבקת אותי על כל ה 157 ס"מ גובה שלה ואומרת לי: "פיני, אנחנו כל כך אוהבים אותך".
עצוב לי שאני חושב או יותר נכון לא חושב על כך שאפרד מהוריי יום אחד. ומה שמרפא אותי כל פעם זה להיות בפעולה. לבוא לבקר איתם, להיות 100% איתם בטלפון, כשאמא שלי מתקשרת גם שלא בא לי לשמוע "מאייסס" (מעשיות ביידיש), ובעיקר לתת להם מה שהם חושבים שבלתי אפשרי: טיול של יום לצפון, ביקור מפתיע בירושלים דרך עין-כרם, צימר של כולנו ברמת הגולן, מסעדה בבוקר יום שבת ולשמוע אותם אומרים: לא חלמנו על זה. ויש שם אהבה נוכחת.
אמרתי לחבר: "אני שולח לך אהבה וכוח ותקווה שאתה רואה את הטוב שהוריך זכו לו, בך ובעצמם" והוא משיב לי ""תודה, אחי, ראינו הרבה אהבה בדרך".
הדבר הבא שאני הולך ליצור זו קלטת שאני אצלם על אמא ועל חייה. וואלה! אני כבר מתרגש.
.