עבר שבוע

ברצלונה, ליאת ואני עומדים בפתח דלת ברזל של מלון דירות. בוקר סגרירי, בקצה הרובע בארי גותי, לא רחוק ממוזיאון פיקאסו. המשרד עדיין לא נפתח, ממתינים עד שיגיעו ויתנו את המפתח. מאחורינו טיסת לילה ולפנינו שבוע שלם בברצלונה. שלושה ימים ביחד ואז אני הולך לעבוד בתערוכת הסלולר וליאת תלך לחרוש את העיר. בינתים, אני ליד המזוודות וליאת כבר מתחילה במלאכה, עושה סיבוב צפייה בחלונות סמוך למלון.

ניגש אליי גבר צעיר, ופונה אליי בשאלה. פעמוני אזעקה. "רגע.." אני אומר לעצמי "האם לא ברור שאני תייר פה, למה הוא מפנה אליי שאלות של מומחים?". בזוית העין אני קולט שליאת מחוץ לטווח הראייה שלי. המוח שומע את האנגלית הרצוצה "האם אתה יודע…?". ולא הקשבתי להמשך המשפט. משהו לא טבעי. "לך לבית הקפה" אני מורה לו עם היד, לא מביט עליו אלא מסתכל ממול לעבר ליאת. אני דוחק אותו ומתקדם לפינת הרחוב לראות מה קורה עם ליאת. ליאת מתקרבת לפינה. מרחוק אומרת לי "פנה אליי איזה גבר עם כל מיני שאלות". צפירת ארגעה.

"איפה התיק האדום?"

"אני לא מאמין", מתרוצץ ומסתובב "אני לא מאמין, אני לא מאמין" אני חוזר כמנטרה שוב ושוב כאילו המילים, והידיים האוחזות בראש, ישנו את המציאות.

המחשב שלי. הכול הלך.

אחרי המשטרה אני בחדר. צהריים. משותק. אני משחזר. המחשבות רצות. אני שוכב על הספה, השמיכה עליי, מכסה את הראש, ואני לא זז. "איך אני עובר את הטיול הזה". אני כועס עליי. אני כועס על ליאת. ושוב עליי. לעיתים אני אולי משלים עם הגזירה הנוראית אך לא עם עצמי. אני לוקח את ספר של יאיר לפיד. וקורא וקורא, ליאת מדברת אליי ואני קורא. מנסה למצוא נחמה במילים, בסיפור על טומי לפיד.

אחר הצהריים אני קם. המחשבה שעוברת לי בראש. "שלוש שנים אני בלנדמרק" אני אומר לעצמי, ומוצא את עצמי בפינת האוכל בחדר המלון. אני כותב רשימה של כל מה שאיבדתי. אני כותב "מה הנזק", מותח קו, ומסמן מתחתיו : המחשב, הקבצים, הכתובות, השמות, הדוחות, השירים, האייפוד, ההקלטות עם יעקב, הרצאות. העבודה למשקיעים של 30 שעות של סמרט. ומה ההשפעה של זה? הפגיעה בעסקים, בתכניות, בכסף, באיך אני נראה, ואז מסיים "ביחסים שלי עם ליאת. בבריאות שלי". הלב שלי פיזית כואב.

"הדבר הזה קרה. זו מכה עבורי" אני משרבט כאילו להספיק את קצב המחשבות. "האם אני יכול לצמוח מזה? האם יש משהו שאני יכול לקחת לחיים, שיגדיל, אותי יעצים אותי כאדם?" אני כבר בקצב "אם אני אהיה שבוע מהיום, ואסתכל אחורה על השבוע הזה..אם אני אומר לעצמי "פיני..ניצחת את הרגיל שלך" זה יהיה המשהו שאוכל לקחת לחיי.

"יש לך שתי אפשרויות" אני כותב לעצמי "או לכעוס ולסבול ולגמור את היומיים האלה שיש לך עם ליאת ואחר-כך לשרוד את התערוכה או להיות מעבר לזה, להנות עם ליאת ולהיות מאה אחוז בתערוכה – במה אתה בוחר?".

הסוללה באייפון כבר מראה 18%, מסומנת באדום.